אז ביום חמישי בשיעור ספורט המורה התעללה בנו ובחנה אותנו על כפיפות בטן. אומנם השתפרתי משנה שעברה בלי לעשות כלום [וכבוד] הבטן נמתחה ונמתחה ונתפסה\=
אז אתמול כאב לי קצת והיום פשוט לא יכולה לזוז...
כלומר אני יכולה לזוז- אבל כואב לי, כואב וכואב.
אז בהתחלה שסתם כאב והיה לי אחלה של מצב רוח. עד שרבתי עם אח שלי כמובן על הוצאת כלים... כי קשה לו להבין שאני לא יכולה להתכופף, שכואב לי שזה לא תירוץ. מאותו רגע שהתחלתי לבכות מעצבים וכאבים הסתובב העולם.
פתאום שמתי לב שיש לי כל כך הרבה חרקים מעופפים בחדר- יימח שמם וימעכו.
גיליתי שהשמנתי, וזה כי פשוט אני לא יכולה להכניס את הבטן.
גיליתי שכשאני עצובה אני באמת לא יפה.
גיליתי שאני באמת לבד, ושגם זה שאני רוצה להיות איתו... זה סתם חלום.
גיליתי שביום היחידי מתחילת השנה שחלמתי חלום שגם אם הוא לא היה שמח אבל הוא נורא ריתק אותי ונורא אהבתי אותו ואפילו אחרי שקצת התעוררתי הצלחתי לחזור לאותה נקודה, מישהו יהיה חייב להעיר אותי.
גיליתי שבכי צריך לצאת...
והוא יצא
ויצא
ויצא
ולא נפסק.
וגיליתי שאני מתגעגעת לחיוך שלי...
ועם כל העצב שבדבר- אני מתגעגעת לחיוך שלי, זה משהו... משהו מדהים.
בחיים לא התגעגעתי ככה לחיוך שלי, תמיד רק רציתי להפסיק לבכות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
