"ושוב אני נפגש עם רגע של עצבות"

האומנם?

לא חושבת שאני לוזרית, להפך. סתם לרגע הסתכלי על תמונות שלי שהייתי קטנה.

התמימות, האהבה, העיניים העגולות  [בערך] שהיו לי.

החיוך, השיער... הייתי מוכנה לשלם, להחזיר לעצמי את אותו השיער.

את הצבע, את האורך..

אני אומנם בחרתי כל פעם ופעם לקצר אותו, אבל בסה"כ- הוא לא רוצה לחזור להיות דומה אפילו.

כל כך מתגעגעת אליו..

אני מתגעגעת לחברים שהיו לי אז.

אני מתגעגעת למשפחה המאוחדת.

מתגעגעת לחיוך מהתמונות עם האחים.

מתגעגעת לכל כך הרבה דברים.

אבל מה נשאר אצלי?

כל כך השתנתי, כל כך נעלמה התמימות.

מתגעגעת לכל כך הרבה דברים.

הם יחזרו?