"ושוב אני נפגש עם רגע של עצבות"

תחת מדים ירוקים [או חאקי, או לבנים...] אעמוד עוד שנה בבית הספר. החלטתי שאף על פי חוסר האהדה לבית הספר, יש גאווה לעמוד עם מדים אחרי 6 שנים לימודים בבית הספר הזה. לבוא, להוכיח שיצא ממני משהו.

כבר יש לי כמה וכמה חברים שהתגייסו, כאלו מהשנתון הקודם. שני אחים שכבר שוחררו די מזמן, רק אני נותרתי, גאווה יחידה.

עד כה אני עושה רק בעיות עם כל הצבא וככל שעובר הזמן אני עושה עוד יותר בעיה. אבל בערב יום הזכרון, כבכל שנה כשנמצאים אצל סבתא, אני מעדיפה לשתוק ולבלוע את כל מה שיש לי לומר על הצבא, ושלא תבינו לא נכון. אני בעד להתגייס, אני אוהבת את צה"ל, אני אוהבת את הארץ הזאת. אז מה אם ההתנהלות שלה לא הכי מוצלחת.

תמיד רציתי להתגייס וככל שגדלתי הבנתי כמה כאב וצער סבתא ובכלל המשפחה חווה. שנה שנה, 31 שנה... שהוא כבר איננו. שאבא של אמא לא חגג לה עוד יום הולדת, לא חגג בר מצווה לדודי ולא הביא פרחים ליום הנישואים שלו ושל סבתא.

השנה הבנתי שאני ה'קורבן' הבא ושאסור לאכזב. כשהייתי קטנה והתמימות קרנה ממני רק בכיתי, כי כולם בכו. השנה גם הבנתי שאני המתגייסת הבאה, שאני אעמוד בגאווה עם מדי צה"ל. שאני, המפונקת העיקרית של המשפחה, הולכת להיות חלק ממסגרת שהסיכויים שאאבד שם חבר או חברה כל כך גדולים שלפעמים אני מעדיפה לשכוח ולברוח.

אבל צריך להתמודד עם הכל.

צריך, להתמודד, עם הכל.

כמו שאמרתי, ישבנו גם השנה אצל סבתא. נאומו של פרס צבט בי מאד, גם שירת התקווה.

אני לא אוהבת את הדת הזאת, אני לא אוהבת את הארץ בגלל שאנחנו פה אחרי מלחמות וניצחנו הכל.

אני אוהבת את הארץ הזאת כי היא שלנו, כי גדלתי פה, כי אני לא מכירה משהו אחר.

כי היא יפה ונפלאה.

הידיעה שישנם, או אינם, כל כך הרבה הרוגים צובטת בלב, כל פעם מחדש וכל שנה יותר ויותר.

דבר ראשון כשנכנסתי אל סבתא הסתכלתי על התמונה שלו, תמיד כששם רואים אותה, אבל עוד לפני שמדליקים את הנר- היא תמיד נראית באור שונה בערב יום הזכרון. איך לא יצא לי להכיר אותך? איך...

תמיד חשבתי לכתוב לו מכתב, תמיד הבנתי שזה לא יעזור.

הוא מעולם לא חשב שיהיו לו 4 נכדים, לא חשב שהם יגדלו ויאהבו אותו כמו שהם אוהבים.

אבל, שלושה מהם- הגדולים יותר, לא אוהבים אותו. הם אוהבים את הדמות שלו, את מה שהשאיר.

את שובל הזכרונות של אמא והדוד. את שובל המזכרות שהשאיר לסבתא.

את התמונות והסיפורים.

המצחיקים העצובים.

התהיות והשאלות.

לנו הוא לא השאיר כלום.

חוץ מהרבה מחשבות.

כל הזמן רציתי לומר לו שאני אוהבת אותו. תמיד רציתי את הסבא הנפלא הזה שאפשר לבוא להתרפק עליו.

לצערי הסבא השני ז"ל, חלה באלצהיימר ולא ממש זכר וידע מי אני כמעט.. והקשר היה רופף. כילדה- לא הבנתי, רק אחרי שהוא נפטר.

אבל הוא, הסבא הזה... הוא תמיד פה, לסבתא כואב לדבר עליו- אבל הוא פה.

פעם חלמתי חלום שהוא יושב איתנו בארוחת ערב. הוא סיפר על הצבא הבריטי וההגנה.

הוא סיפר לנו על הלאנדרובר, והטיולים.

הוא סיפר כל מה שסבתא מספרת. הוא סיפר.

הוא ישב ודיבר, אבל לא הצלחתי לשמוע את הקול שלו, רק הבנתי מה הוא אומר.

הוא היה כמו אילם- כי מעולם לא יכולתי לשמוע את קולו, לא נשאר שום זכר לקול.

הוא, שמעולם לא היה סבא שלי, רק אבא של אמא- היה פתאום הוא עצמו.

לצערי, כולנו היינו צבעוניים ומדברים, והוא ישב במכנס קצר וחולצה מלוכלכת, כובע טמבל וחיוך מתוק.

הוא היה צעיר, סבתא הייתה מבוגרת.

אמא עברה את גילו בעצמה.

צבעיו היו דהויים, כמו בתמונות הכי חדשות שלו.

הוא לא היה שייך, כי הוא לא היה באמת.

הכל חלומות. הכל מחשבות. הכל תהיות. הכל רצונות.

אבל הוא לעולם לא ישוב, ובעצם מבחינתנו- לצערנו, גם מעולם לא ממש היה...

יהי זכרו ברוך.

וזכר שאר הנופלים.