"ושוב אני נפגש עם רגע של עצבות"

אם פחדנו מפצצת אטום, או כמה וכמה מלחמות שישמידו אט אט את הארץ, לא צריך לפחד עוד.

אנחנו מפוצצים את עצמנו מבפנים !, הדרך הקלה והטובה להשמיד עם הוא להצית מבפנים.

כמובן שאותן מלחמות רק דרבנו את ההתפוררות הזו ואני אסביר.

קחו ערימת קרשים, תנסו להדליק אותה, אין מצב בעולם שזה יהיה קל כל כך.

לעומת זאת- תקחו את אותה ערימת קרשים, תשפכו עלייה קצת בנזין או כל חומר דליק אחר ותזרקו את הגפרור לתוך אותה ערימה, תוך כמה דקות תהיה אש גדולה, באותו הרגע תהיו מאושרים- אבל שכחתם שכרגע אותה ערימת קרשים היא המדינה שלנו.

אוהלים ברחובות, מתמחי רפואה מאיימים בהתפטרויותיהם, אנשים משתגעים ברחובות, רציחות, דקירות, התעללויות- והכל מתוכנו, אנחנו אותו גפרור קטן שמצית אש כל כך גדולה.

ובסופו של דבר- מה קורה אחרי שאותה ערימת קרשים נשרפת? מלבד עשן שמאותת לכל העולם 'היי, אנחנו כבר שרופים, אתם יכולים להדליק אותנו עוד ועכשיו יהיה הרבה יותר קל לסיים' לאחר העשן תראו עוד קרש נשבר, ואחד כבר מתפורר, וכל מה שישאר אחרי המדינה זה קצת אש חיה והרבה הרבה שחור.

הממשלה שאמורה להחזיק את המדינה, במקום לדרבן אותה להעלות על אותו הגל שיכבה את האש, נשארת מאחור ולא עומדת בקצב.

מישהו חייב להתעורר שם, בוקר טוב- אנחנו בשנות ה60 למדינה והמצב לא נראה כל כך מזהיר...

אז מה ישראל? תחזיקי בשבילנו מעמד?