"ושוב אני נפגש עם רגע של עצבות"

אז ככה.

פעם, פחדתי מהצבא, כל מה שחשבתי שיש שם זה מלחמות והרוגים, ולא נתתי לאחותי ללכת לצבא, הייתי תמימה וקטנה.

מאז היא התגייסה, השתחררה ונשארה בריאה. לשמחתנו.

אז אח שלי התגייס, וגם הוא חזר והלך וחזר והלך והכל טוב.

אז הגיע תורי.

לא פחדתי מהצבא, פשוט איבדתי ביטחון לגמרי כי כל המערכת של הצבא מתנהלת בצורה לא הגיונית בעליל.

אף פעם לא הסתדרתי עם מסגרות שאני לא מכירה, נורא קל לי להתחבר לאנשים אבל תלוי איזה אנשים- ואף אחד, אבל אף אחד לא יכול, לא יכול, לא יכול לגרום לי לשנות את דעתי כשאני מתנגדת לגבי משהו. אם אני לא רוצה- אני לא רוצה, ולא משנה מה יהיה אני פשוט לא רוצה.

אז התגייסתי, אחרי המון בכי וצער וקיבלתי על עצמי תפקיד שמעולם ועד היום אני לא יודעת מה הוא ומה המהות שלו.

סיימתי אפילו את הטירונות שם סבלתי מכל רגע כשלא עשינו כלום וכשעשינו משהו לפעמים סבלתי יותר ולפעמים סבלתי פחות [אבל תרמתי דם, שם סבלתי הכי פחות למרות שכאב לי הכי הרבה.]

ועכשיו אני עומדת בלי שום ידיעה, בפאקינג מרחק שעתיים נסיעה מהבית שלי [שאפילו האנשים שם טוענים שקצין המיון בבקו"ם לא למד טוב גיאוגרפיה, מסתבר שירושלים זה לא ממש ממש ממש קרוב לתל אביב...], לא עושה כלום, לא יודעת על כלום, לא שומעת מכלום ואני לגמרי לבד.

ואמא סובלת מהבכי שלי, ואח שלי ואחותי סובלים מהבכי, וכולם סובלים מהבכי, אבל הנקודה הכי כואבת לי פעם אחת בחיים שאני מסתכלת על עצמי- אני סובלת!!

אבל אף אחד לא יבוא ויגיד לי 'יאללה נחזיר אותך לקרייה' לא, הם ישחדו אותי בתפקיד שנשמע הכי אלוהי בעולם עם ת"ש סבבה יחסית, אבל לאא!!! אני לא רוצה לשרת שם.

אז כל מה שצה"ל גורם לי להרגיש זה המון שביזות- ואני לא עושה כלום, וקראתי היום 100 עמודים תוך פחות משעה מרוב שעמום, והייתי שם במצטבר מעל ל24 שעות בשלושה ימים, ו8 שעות נסיעה במהלך 3 ימים.

אני לא אוהבת אוטובוסים, אני לא אוהבת נסיעות, וכרגע?אני גם לא מסמפטת בכלל את צה"ל.

אני באמת נשארת במקום הזה כי אני רוצה שהילדים שלי יתגייסו, כי אני לא רוצה שהם יהיו כמוני, פחדנים. רואים שחורות.

אני אשכרה נשארת בצבא בשביל הילדים שאין לי. כמה עצוב.