"ושוב אני נפגש עם רגע של עצבות"

שוב נזכרת בך,

כן בך, באותה אחת שבזכותה אני פה, או ליתר דיוק- אני פה, במקום שאני נמצאת.

אם לא היית כנראה עוד הייתי פה, אני לא מספיק אמיצה בשביל ללכת לאיבוד. אבל בזכותך אני פה בתור מי שאני עכשיו.

כמובן שאם לא היה קורה כלום אולי המצב היה שונה, שונה לטובה אני מניחה, כי לא הייתי נשברת בלעדייך.

אבל לכל דבר בחיים יש את הטוב ויש את הרע, ובסופו של דבר- הכל לטובה.

את לימדת אותי את זה, למעשה את לימדת אותי הרבה. לצערי לא תמיד ידעת לקחת את עצמך כמו שלימדת אותי.

אני זוכרת את החיוך שלך, את החיבוק שלך, את המגע שלך.

אני זוכרת את החום, את האהבה, את השמחה.

אני גם זוכרת את הרגעים הפחות טובים, שלך, שלי, שלנו.

אבל אני יודעת שבלי המיילים מדי פעם- כבר הייתי נשברת לגמרי. אני צריכה חיזוקים מהצד,

חבל שאני לא יכולה לקבל אותם פיזית, פנים מול פנים, הכל נעשה מול מסך. הכל נעשה מול מסך.

זהו, 2012, עוד שנה שנכנסה,

עוד שנה שמראה לי שהפסקתי לרשום פה.

עוד שנה שתתחיל ובסופו של דבר- גם תגמר.

אני לא מאמינה בשטות של 'סוף העולם'

אבל יכול להיות נחמד לחוות את זה, הרי במילא- יכאב יכאב וזהו, No more.

אני לא כותבת כמעט פה, אני לא כותבת בכלל .

אני לא כותבת וזה ממש מציק לי, אני לא יודעת אם זה כי אני מתגעגעת לכתוב,

כי אני מרגישה צורך לכתוב ולא כותבת,

כי אני חושבת שחשוב שאני אכתוב- כדי לזכור.

אני לא יודעת למה זה מציק.

אני יודעת שאני מתגעגעת לכתוב.

מתגעגעת לכתוב!!

לצערי זה לא בשליטתי כבר.

יותר מדי שעות נסיעה ביום,

יותר מדי שעות עם ובלי אנשים.

יותר מדי.