"ושוב אני נפגש עם רגע של עצבות"

אני מולו, הוא מסתכל אליי, הדף.

הוא בוחן אותי, ורוצה שאני אכתוב, אבל אני לא מצליחה.

אני מפחדת לכתוב שטויות, אני מפחדת שתכעס.

אני מפחדת להרטיב בטעות את הדף, אולי לא תבין מה כתבתי?

אני רוצה לספר לך כמה קשה לשמוע סיפורים, כמה אתה חסר ומעולם לא היית בשבילי.

לפעמים אני שואלת אם אתה יודע מה עובר עליי? אם מהסיבה שלא הכרת אותי- ואני לא אותך, אתה לא יודע שאני קיימת.

הדף נשאר לבן, אני מפחדת לכתוב.

אני לא רוצה שתכעס שמעולם לא כתבתי, אבל גם אתה לא כתבת.

אני רוצה שתבין שלא שאלתי הרבה, כי כואב לי לדעת.

כי אתה לא פה בשביל לספר את החוויות בעצמך.

כי אין מי שיחווה אותן איתי.

עכשיו הדמעות מתחילות לזלוג,

אחת

ועוד

אחת.

והדף מתרטב, ועוד לא כתבתי כלום.

הדף זה לא הדבר היחיד שמתרטב אתה יודע?

גם הכרית בלילה, ולפעמים גם הלחיים.

לפעמים כשמאד קשה לי לבכות, אז הדמעות נשארות בעיניים, אבל אני בוכה, אני בוכה בלב.

לא הכרתי אותך,

אנשים לא מבינים למה אני לא קוראת לך סבא.

איך אתה סבא, אם עוד לא נולדתי אז?

איך אתה סבא אם מעולם לא היו לך נכדים לחבק?

אתה תמיד תשאר אבא של אמא, זכרונו לברכה.

וכשקשה, לפעמים אפילו, סתם השם שלך.

והדף שם, והוא לבן כולו, מוכתם בדמעות שלי.

וכבר הפסקתי לכתוב שירים,

וקצת מוזר לי לחזור ולחשוב לכתוב לך.

תמיד רציתי לעשות את זה.

אבל הכל נראה כל כך שונה, רחוק, מיותר.

ושיר מ2008

©