לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

"ושוב אני נפגש עם רגע של עצבות"


"אף אחד לא יבין אותי-ואני לא אבין אף אחד, כי אף אחד לא נקלע לבעיות שלי- ואני לא של אף אחד" (אני המצאתי את זה)

Avatarכינוי: 

בת: 32

תמונה



מצב רוח כרגע:



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2013    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ילדות בנות 15


אני יודעת, זה הנושא החם ואני לא מחדשת שום דבר.

אבל מצאתי את עצמי חושבת על זה.

 

 

כשהייתי בת 15, והתחילו לעבור בי מחשבות על סקס, ומה זה בעצם, ועם מי עושים, ומתי מתחילים, ניגשתי לאינטרנט.

כי זה הכלי הכי נגיש בעולם.

גם חשבתי על זה- למה שאני אדבר על זה על אמא? מה, שתחטט לי בחיים? שלא תיתן לי עכשיו לצאת, כי אני מתעניינת במשהו כביכול לא לגילי?

הייתי בת 15, ואמרתי לעצמי- בטח אמא שלי עשתה את זה פעם ראשונה בגיל 21, או אחרי החתונה. כמובן- מעולם לא שאלתי, כמה שזה מעניין אותי, פשוט לא רואה בזה לנכון לדבר עם אמא על הנושא הזה.

ומה לגבי האחים שלי? שקט, הס. כל עוד אני לא יודעת על מעלליהם, הכל בסדר, מבחינתי. למרות שגם פה, זה אוכל אותי. מתי הם??

אבל אז הייתי בת 15, והייתי לבד, עוד לא התנשקתי, עוד לא יצאתי לדייט, עוד לא הרגשתי אהבה מה היא, והתרגשות מינית מה היא.

 

בחופש הגדול בגיל 15 היה לי "חבר", למה במרכאות? כי נו, באמת, גם אחרי זה כבר הבנתי שלצאת שבועיים עם בחור להתנשק ולהגיד "אני אוהבת אותך", בפעם השנייה שאני בוחרת אותו, זה שקר כלשהו של ילדה בת 15 שמרוגשת עד מעל הראש.

ובזה זה הסתיים, מאז לא התנשקתי עם אף אחד, מאז לא יצאתי עם אף אחד. עד שהגעתי לגיל 17, ששם כבר גדלתי, והתבגרתי, ורציתי.

רציתי להתנסות, רציתי להכיר, רציתי חבר, רציתי לאהוב.

אבל מה לעשות שאני לא הילדה היפה בשכבה, ומה לעשות שאני לא עם ביטחון בשמיים, ומפה לשם מצאתי את עצמי בשלב מסויים נפגשת עם בחור, אחרי שבועיים של שיחות מקסימות, נדלקתי עליו, היה לי כיף לדבר, והבנתי ממנו שהוא לא מחפש חברה.

באותו הזמן זה לא הזיז לי, באמת שרציתי והרגשתי איתו כל כך בנוח.

וחודש לפני גיל 18, אחרי פעמיים שלוש שנפגשנו- פרשנו לעולם מתחת לסדינים, כפי שאומרים.

 

ועכשיו אני חושבת על זה,

כשהילדה שלי, אם תהיה לי ילדה, תגיע ותחליט משום-מה לדבר איתי על הנושאים האלה,

וכשאגיד לה שבערך בגיל 18 "עשיתי את זה" בפעם הראשונה, אולי היא תחשוב "טוב, זה היה לפני 30-40 שנה, עכשיו זה לא מקובל גיל 18, עכשיו גיל 15 זה מקובל".

ומה, לספר לה שאני בטוחה שבגיל 15 גם אצלנו לא היו בתולות? ואני בטוחה שגם בגיל 15 אצלנו, ניצלו בחורות?

ושתשמור על עצמה? ושתחזיק את עצמה עוד קצת, ושתשגיח שאף אחד לא יכנס לחיים הפרטיים שלה אם היא לא באמת רוצה?

לתת לה לקרוא מאמרים על זה שעד גיל מסויים, הגוף בכלל לא התפתח עד הסוף וזה רק פוגע? כמו שאני קראתי והפנמתי?

לתת לה להתנסות- ולהגיד לה שלא תבוא לבכות אצלי אח"כ אם היא לא נהנתה, כי היא עדיין קטנה, ועדיין לחכות בחוסר אונים שהיא תבוא ותספר לי מה קרה?

 

אני לא חושבת שגיל 15 זה גיל מאד מוקדם, אני פשוט חושבת שבגיל 15 את בטירוף הורמונים כזה, שאת לא חושבת פעמיים מה את עושה. ובעולם כמו שלנו, גם אני, הילדה הלא מי יודע מה מקובלת בשכבה, זאת עם החצ'קונים, וקצת שומן עודף, יכלה למצוא אותה מתגלגלת בין מיטות- אם רק הייתי רוצה.

 

אני לא יודעת איך ההורים שלי גידלו אותי בצורה כזאת שלא אלך ואתפרפר בגיל 15 או פחות.

אני רק יודעת שהחברות שלי היו (ועדיין) כאלה שידעו מה להגיד, ותמיד, אבל תמיד, גיל 16 היה הקו האדום, אחריו- תעשי מה שאת רוצה.

 

אני לפעמים מצטערת על הבחירות שלי, ולפעמים שמחה עליהם. זה שלא הייתי עם חבר בפעם הראשונה לא עשה אותי למישהי פחות טובה.

זה שהוא לא יכל לזרוק אותי שנייה אחרי ששכבנו, בעיניי זה היה היתרון, דווקא מחוסר הבטחון שלי.

 

כאן אני מסכמת את דברי ואגיד- אם הילדה שלי תגיד לי בגיל 15 שהיא רוצה לשכב עם מישהו, אני אספר לה את כל מה שאני הרגשתי בגיל 15, ואם היא תשאל אותי באיזה גיל הייתי עם בחור לראשונה, אני אגיד לה את האמת, ואני אוסיף ואומר גם כי כשאתה בוגר כבר הכל נראה אחרת, ועדיף לפעמים לחכות בקוצר רוח- עד שדברים קורים.

 

 

נכתב על ידי , 22/11/2013 19:18   בקטגוריות אהבה ויחסים, אופטימי, אינטרנט, ביקורת, פסימי  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נושע טושע ב-22/11/2013 19:59
 



מיני קופר אדומה ושאר הירקות.


זה הכל התחיל בחורף 2009. כבר הייתי בת 16 וחצי והלכתי עם חברה לתיאוריה.

אחרי שאחת נכשלנו בה[כמה נוראי לשנות תשובות נכונות לטעות- ברגע האחרון] עברנו בהצלחה את השנייה.

בערך בפברואר 2010 התחלתי את שיעורי הנהיגה במטרה של כל ילד- לעבור טסט ראשון בסביבת יום ההולדת.

במאי- אבא כבר השאיר את האוטו אצל סבתא, שכאשר אעבור את הטסט- אוכל לנסוע בו. אך דיבורים כמו חול ולא היה הרבה באמת מה לאכול, היו הפסקות מרובות וטיפשיות- ולא לגמרי באשמתי. אבל בסופו של דבר הודעתי למורה שלי שאני חזרתי, והייתי בשיעור 27. אמרתי לו שאני חייבת לעשות עוד שיעור לפני הטסט. הוא אמר לי שנעשה שיעור אחד ואז אני אעשה שיעור לפני הטסט שוב באותו היום ואגש לטסט. באותו שבוע- אחרי 3 שבועות ללא נהיגה, נהגתי שוב פעמיים וניגשתי לטסט. במהלך הטסט הרדיו ניגן לי את ביליונר, שבאותו הזמן היה אחד השירים שממש עוררו בי שמחה, חיוך עלה על פני ומילות השיר נלחשו מפי. עד שהתעשתתי וקלטתי שאני במבחן ועדיף לשתוק.

 

יצאתי בהרגשה די טובה מהטסט ותוך כבר שעות כבר גיליתי שאני נהגת חדשה. השמחה עלתה על גדותיה וכמה ימים לאחר הטסט כבר נהגתי. נהגתי באוטו המצ'וקמק בלשון המעטה, בסובארו הישנה של אבא, בזו שעברה את כל המשפחה, אמא נהגה בה, ואבא, ואחותי ואחי- ומי לא? כולם נהגו בה, היא בת 17, בגילי כמעט, ובסופו של דבר נחתה גם האפשרות שלי לנהוג בה. כמובן שבהתלהבות יתר נכנסתי לאוטו ונהגתי. ההרגשה המבאסת של 'יש כל כך הרבה מכוניות יפות ואני מסתובבת עם מכונית של שודדי בנקים' אפפה אותי כמעט כל הזמן. היא עדיין אופפת אותי- אבל היי, אני נוהגת באוטו בן 17 ואני מתנהגת איתו ממש טוב, הוא מתפקד מעולה, ובמקום להתפוצץ הוא נוסע. ההרגשה עילאית.

 

לפני כמה ימים לאחר קבלת הרישיון המפלוסטק [מלשון, פלסטיק] שלי, הגעתי למסקנה שזה לא הגיוני השוני בין המעוטי יכולות כספיות, ולאלו שהכסף נשפך להם מהידיים. לראות ילדות שנייה אחרי שהן לא כרוכות במלווה מסתובבות לי בתוך מיני קופר אדומה, פולצוואגן מפוארת, ושאר הירקות.

לראות אותן מקבלות את כל המבטים, ומה- אני נוסעת באוטו, אפילו לא שלי, ומעדיפה- שאף אחד לא יראה- לא ידע.

למה ילדה בת 17 וכמה חודשים, צריכה אוטו, כשעוד שנה וקצת היא כבר מתגייסת? למה לבזבז מאות אלפי שקלים על מכונית חדשה, כשמחיר הביטוח עולה עוד שנייה על מחיר של מכונית יד שנייה.

 

אני מעריכה את אלו שמשקיעים ועובדים ומשלמים וקונים לעצמם מכונית חדשה, אבל אלו שההורים שלהם זורקים את כל הכסף שלהם על מכונית לילד\ה המתוק\ה שלהם. מגעיל אותי.

הם רגילים לכל כך הרבה טוב, כל כך הרבה פינוק. לבוא לבית ספר באוטו כשלוקח לך יותר זמן להגיע באוטו מאשר ברגל... לאחר לשיעור כי- 'לא מצאתי חנייה' או יום יבוא חס וחלילה ויגידו 'בדרך לבית הספר היא נכנסה בעמוד כי היא הייתה עייפה'.

 

לאן זה עוד יגיע?

נכתב על ידי , 24/11/2010 15:42   בקטגוריות ביקורת  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-24/11/2010 23:45
 



זה לא כל כך פשוט להיות כאן ילד.


אין לי הרבה תלונות [טוב, יש המון, פשוט לא שאפשר להאשים] אבל, מצפים מאיתנו, הדור הנוכחי להיות דור טוב, דור שונה, ובכל זאת- יצאנו די דפוקים.

אנסים, רוצחים, מרביצים, מתעללים, שותים, מעשנים- ועושים הרבה רעש בסה"כ.

איך מצפים מאיתנו, בני הנוער לגדול להיות טובים, לגדול להיות אחרים. אם אנחנו נמצאים בסביבה גרועה?

אי אפשר לבוא בטענות לילד שמעשן. כשהוא התרגל כל החיים שלו שההורים יושבים איתו בבית ומעשנים- הרי כרגע, לא קורה להם כלום, איך הוא ילמד שזה באמת רע? ["אבל אמא מעשנת, למה אני לא יכול?"]

איך אפשר לבוא בטענות לילד שרוצח. הרי אבא יושב בכלא אבל השתחרר על התנהגות טובה במקום להיות במעצר עולם. ["אז 15 שנים בכלא, אני אעבור את זה כמו גדול"]

איך אפשר לבוא בטענות לילד שאונס. כשבעודו בן 10 אח שלו נכנס לכלא ל12 שנים, אבל תוך פחות מ8 שנים הוא יצא מהכלא על התנהגות טובה ["אם אח שלי הגדול החזיק מעמד- מי אני שלא? צריך להוכיח לכולם שגם אני יכול"]

 

בסך הכל אנחנו חיים בתוך איך שמכתיבים לנו לחיות- אם המורים למשל, היו נוהגים להגיע 5 דק' לפני הצלצול ולהיכנס בדקה של הצלצול לכיתה- כך גם תלמידי הכיתה היו מבצעים זאת. הרי הורגלנו שהמורה מגיע 10 דק' אחרי הצלצול, למה אנחנו צריכים להיות כבר בכיתה?

כשלמורה מצלצל הטלפון באמצע השיעור והוא מכבה אותו- למה לנו צריך לקחת את הטלפון, במה חטאנו? המורה חטא ולא לקחנו לו את הטלפון.

מכתיבים לנו איך לחיות, ואם לא מכתיבים, אנחנו מפיקים לקחים ממה שהגדולים עושים.

הרי למה בני נוער מנסים להרשים? בשביל להיראות בוגרים. אנחנו חושבים שמה שהם עושים זה ילדותי, אבל בעצם מי שלימד אותנו לעשות והראה לנו איך, לימד אותנו וחי איתנו ככה- זה ההורים, החינוך והמקום שממנו כל המדינה לומדת מה מותר ומה אסור- הממשלה.

בכמה מקרי אונס, הונאה, העלמת כספים, גניבה, הטרדה מינית, בכמה מקרים כאלה נתקלנו לאחרונה. כמה שרים הועמדו לדין? כמה כתבות שער נכתבו עליהם.

 

למרות הכל- אנחנו הדור החוצפן. שלא יודע איך להתנהג. הלא כן?

 

מציבים מולנו מראה- ואנחנו נראים בדיוק כמו כולם, מי רוצה להיות שונה בחברה כזאת? מי רוצה שיצחקו עליו, שינדו אותו?

אף אחד.

 

אז לפני שאתם מעירים לנוער, מסתכלים עליו מלמעלה, מרימים אליו את האף. תסתכלו לרגע במראה. תתקנו את עצמכם- ותראו איך אנשים משתנים.

 

*אין לי כל מטרה לפגוע. זו הדיעה האישית שלי- וככה אני רואה את זה. איך ילד צריך לקבל את יום הזיכרון בכבוד, אם לא כל המבוגרים מכבדים אותו.

 


עריכה :

קראתי שוב ושוב את הפוסט.

כמעט שאף פעם לא תמכתי בעצמי כל כך.

ואולי זה בעזרת התגובה של זו שהגיבה (: [תודה אגב]

הלוואי והארץ שלנו הייתה מאפשרת לכל אחד להגיד את דברו בלי לקטול, להרוג, לטשטש.

 

בנוסף לכך- הסתכלתי בחדר שלי... כלומר, ניסיתי לסדר אותו, אני עדיין מנסה. גיליתי כמה השתנתי בכמה שנים האחרונות, מצאתי שירים שכתבתי. מצאתי מילים שכתבתי, ציורים שציירתי, המון בלאגן בסה"כ.

אני מסתכלת על תמונות ישנות, כמה השתנתי. זה כל כך מדהים.

בחרתי לכתוב את זה בנוסף לפוסט הזה- כי עם השנים הדעות שלי השתנו, המילים שלי התחזקו, ואני בחרתי לעצמי דרך חיים חדשה.

כך או כך- אני שלמה עם דעתי, במיוחד בקשר לנוער של היום.

לא מצאתי אחד ששונה. כולם דומים.

 

כולנו, בני אדם.

נכתב על ידי , 20/10/2010 15:17   בקטגוריות ביקורת, פסימי, שחרור קיטור  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נושע טושע ב-20/10/2010 18:13
 



16,825
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לN מילים. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על N מילים. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)