 כינוי:
בת: 32 תמונה
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 3/2010
אחרי החגים יתחדש הכל..
אני מסתכלת לרגע אחורה, מסתכלת לרגע לראות מה היה בשנה שעברה,
הבעיה היא שהמוח שלי כל כך אטום גם לעצמי ואני לא מצליחה להזכר. פשוט לא.
אני אקפוץ שנייה לפייסבוק, מה לעשות הוא לפעמים מציל לי את החיים, אולי יש תמונות מאז.
לא גם שם אין שום זכר, או שאני פשוט לא מצליחה.
הזמן עובר כל כך מהר, אני עוד לא מספיקה לעקוב, תמיד רוצה לכתוב עוד יומן כזה, כמו שהיה לי כשהייתי קטנה, שכתבתי בו בערך, שלושה ימים וחצי, וגם שם זה הכל היה לבבות כמה שאני אהבתי אותו.... אהבה של ילדה בכיתה ו', משעשע.
עכשיו נזכרתי, למה שבבלוג לא יהיה לי.... גם פה נרוץ שנייה לחפש.
לא.
לא כתבתי דבר על פסח.
הצחיק אותי נורא שלפני שנה גם דיברתי על יומן, האמת על יומן של בצפר של שנה שעברה, ניצחתי, השנה הוא הרבה יותר מלא, כבר לא יודעת למה להתלהב..
כזה חג מעיק, מה הייתה הבעיה שנמשיך לאכול כרגיל, ושנמשיך לשמוח כרגיל, די- השתחררנו ממצרים [עלאק] למה לא לשמוח מזה? למה לעשות עצוב?
אני יודעת שלא חשוב להסתכל אחורה, אבל מאותה נקודה גם לא חשוב להסתכל קדימה. וההווה? ההווה תקוע...
כן, אני מתגעגעת לפעם וכן אני רוצה לעבור כבר הלאה, אבל אני תקועה בהווה..
אני עצובה כי זו מי שאני, אני שמחה כי זו מי שאני, אבל זה לא יכול להיות ביחד אני תמיד אהיה או שמחה או עצובה, בחיים לא משהו באמצע, למה זה לאי כול להיות באמצע?
עכשיו יש לי גם כל כך הרבה עבודות לעשות, למי יש ראש לזה? כשאני שמחה אני שמחה וכשאני עצובה אני עצובה, אני לא יכולה לעשות שיעורים בשום מצב. אני לא יכולה שנותנים עבודות לחופש, זה סתם מעיק וגם אם לא מכינים אותם- עדיין מרגישים רע, כי כל הזמן זה ישב על הכתף.
מתי תגמר כבר השנה הזאת, מתי? האם יהיה חופש אח"כ?
מעבדות של בית ספר יצאנו לעבדות של חופש, כמה שזה נשמע מוזר.
אמא אמרה לי היום 'זהו, יש דברים שצריך לסיים, אז חזרתי לישון בבית', אני חייבת לציין שבחיים לא אהבתי אותו, לא חיבבתי אותו, לא סימפטתי אותו, ולא רק אני- גם שאר המשפחה, אבל הוא עשה טוב לאמא... למרות שידעתי שבתקופה האחרונה כבר לא כל כך. אני לא יודעת אם לשמוח או לבכות על כך, אני יודעת אבל שזו הייתה הבחירה של אמא שלי הפעם, ולא של אף אחד אחר. וזה כבר יותר טוב. באמת שאי אפשר היה לסבול אותו כבר, כמה שהוא היה מנסה להראות עליונות, אז נכון, הוא בן אדם גדול, במלוא המובנים, אבל הוא נעשה כזה קטן, כשהוא מגיע אלינו הבייתה ומנסה להיות 'הו-הא'. איכס.
שיהיה חג. מה אני אומרת.
| |
הכל מתנקז בעיניים.
לא הייתי ילדה רעה, והשיער לא סתם פרוע.
הדמעות בעיניים זה כי היה יום טוב,
אי אפשר להחזיק הרבה זמן.
שומעים טיפה מוזיקה ומתפרקים. אחרי שיגעון די מוחלט.
אולי יום יבוא ויחליטו שאני מטורפת,
אבל זה בטוח יהיה רק במקצת.
אני שולטת בהכל אני יודעת מה אני עושה.
אבל אחרי יום טוב, תמיד נכנסת לבאסה.
עוד מעט החג קרב אני לא מצפה מהפנים שלי להישאר מחוייכות.
כמה שאני מנסה תמיד בחג אני בוכה.
כבר לא יודעת מי אני.
אני תלוי באוויר בין שמיים וארץ.
בין עצמי לעצמי.
אני יודעת מי אני בעצם, ואני סגורה על עצמי,
אבל למה לבכות כל הזמן. איפה השסתומים האלה שצריכים אותם.
ולמה השיר הכי מרגש שיש, גורם לי לבכות?
| |
ככה זה.
איך זה יכול להיות שכל פעם אחרי שאני כותבת כמה אני מתגעגעת לכתוב, אני פתאום כותבת.
זה כל-כך נחמד, אולי אתחיל לעשות את זה קבוע.
יומי עבר לאחר 12 שעות שינה, בקניון בסרט 'אליס בארץ הפלאות' שהיה נחמד בצורה בסיסית לחלוטין, גרם לכאב ראש והיה חסר פואנטה לחלוטין, אולי זה כי אני לא ממש זוכרת איך הולך הסיפור, ואולי כי זה פשוט בלי הרבה קשר לסיפור- מישהו זוכר?
בג'ויה- אוכל איטלקי, שלא סיימתי אבל היה ממש טעים.
לאחר מכן בצפייה עם חברות באנטומיה של גריי, אחח כמה שדם לא עושה לי את זה.
בדרכי חזרה הבייתה אחרי שאילצתי את הרגל שלי לרוץ מה שלא עשה כל כך טוב, ולאחר שהערתי חברה, אופס, נתתי לאישה מבוגרת את כבודה ו'קמתי בפני שיבה'.
ההרגשה הטובה שזה תורם, החיוך, הכל, פשוט מעניק קצת יותר טוב ליום מעולה.
כשירדתי מהאוטובוס חטפה אותי המוזה אל הטלפון לרשום שיר. כי אין בדיוק מקום לרשום ואפשר לומר שאם לא הייתי יודעת לכתוב 'עיוור' גם בטלפון, אז הייתי נדרסת כי פשוט המשכתי ללכת בלי להסתכל כל כך אבל הרמתי גם את הראש.
להלן השיר, שהמוזה שהובאה היא הריח של הבושם שהיה באוטובוס, תודה אנשים שמעריכים אותי גם בלי כוונה.
"עטופה בריח שלו,
עוד מיום המוות.
ריח של בושם גברי,
וריח של דם.
במוחי התמונה,
של אותו הרגע.
מחובק איתי כשנורה
וליבו נדם.
עוד רועדת מאותו יום,
כלא נגמר.
מתעוררת מאותם הסיוטים,
של הלילה שקדם"
להתראות, ואכתוב בקרוב.
נטע
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
