"ושוב אני נפגש עם רגע של עצבות"

אני שונאת חתולים.

אבל הייתה לי עכשיו שעה של צעדה [טובנו, קיבלתי כסף כי הוצאתי כלבים...] שברבע שעה האחרונה חשבתי רק על חתולים.

אני קצת מזכירה לי לפעמים חתול, אם לא משאירים לי אוכל, או אם אין אוכל נגיש- אני אחטט בבית עד שאני אמצא משהו.

אני רעה, אבל עם זאת גרגרנית ונורא אוהבת שמפנקים אותי.

אבל בתאכלס אין בינינו הרבה דמיון.

עם המחשבות האלו באה המחשבה הכי משעשעת-

למה אנשים מאכילים חתולים, מתחת לגלגלי מכוניות.

'יש נתתי לו עוד 10 דק' לחיות ואז דרסו אותו'. לא חבל?

עשיתי 160 שקל על כלום היום.

מלבד זה גם בכיתי, ישנתי, בכיתי וישנתי.

איזה מזל ששבוע הבא אני עובדת יותר, אחרת הייתי מתחרפנת.

איך זה להיות קטינה, ושלא יגידו לי 'את כבר בת 18 את לא צריכה להקשיב רק להורים'.

איך זה לשמוח, כי אני מוצאת את השמחה בדברים שהכי מכאיבים לי.

איך זה לרצות לקום בשביל משהו, כי כל הדברים הטובים שהיו לי התמלאו גם ברוע.

איך זה לקום בבאסה ושמישהו יבוא וישנה לך את מצב הרוח, כי כולם נשארים אדישים לאחרונה.

איך זה לברוח למקום שאתה הכי אוהב, כי כבר קשה כל כך להגיע לשם.

איך זה להיות עם מישהו, כי גם כשכבר היה זה לתקופה כל כך קצרה.

איך זה להפסיק לדברים עוד לפני שהם התחילו, כי משהו בי נדפק.

איך זה לשכוח, כי הזכרון שלי משחזר בעצמו.

איך זה להנות, כי תמיד משהו יקפוץ לזכרון.

איך זה להרגיש נאהבת על ידי גבר, בעצם את זה לא שכחתי, מעולם לא הרגשתי.

אני חושבת שאני מזוכיסטית.

מזוכיסטית פיזית, אבל יותר נפשית.

אני כל הזמן משלה אותי לגביו.

תמיד אני חושבת שכמה שהסיכוי קלוש אז לפחות נהיה משהו.

אני אוהבת את הריח שלו. אני אוהבת את המבט שיש לו בעיניים. אני אוהבת את השיער שלו. אני אוהבת את החיוך שלך.

ואני לא אשקר כן, אני גם אוהבת אותו.

אני יודעת שבשביל שאני אשכח ממנו אני צריכה לחתוך הכל. אבל אני לא יכולה.

עוד יותר אני לא יכולה להאמין שעשיתי את זה, ועוד יותר אני לא יכולה להאמין על הפרצופים שהוא עשה לי.

'לא עשיתי פרצופים' כבר ממזמן לא עובד עליי.

אני חושבת שאני מזוכיסטית.

אני חושבת שאני מזוכיסטית.

אבל מזוכיסטית נהנים כשכואב, אני סובלת ובכל זאת עושה...