אם לא עכשיו אז

הישרדות. האח הגדול. היפה והחנון. דוגמניות. כוכב נולד. רוקדים עם כוכבים. יודה ונינט. בר רפאלי. חשופים. מערכת חינוך דלת תקציבים וערכים. נפתח סוף-סוף קניון במודיעין.

ומנגד - עלוני שבת. סיסמאות. מערכת חינוך בדלנית. מכינות קדם-צבאיות. שמרנות. הטפות. שו"ת סלולארי. אסור לראות 'סרוגים'.

אפשר להמשיך ולספור. כמעט מכל כלי מדיה אפשרי אנו מקבלים אותות זהים. התדר שונה, כמובן - זה מוכר שמפו ואלו משווקים טלפונים ניידים, הוא כותב "מאמר" והיא נותנת ראיון במוסף סוף השבוע. אבל המסר הסמוי הוא אותו מסר: לא באמת צריך לחשוב. הכל לא מורכב כפי שהוא נראה. התשובות לא חשובות - ואם הן חשובות, אז הנה הן בתמצות רב, ואין צורך להרהר אחריהן. המציאות פשוטה אם חושבים עליה במונחים של מבצעי סוף-עונה. והתוצאה של כל זה - טמטום. טמטום משני סוגים: הראשון הוא חוסר חשיבה לעומק. השני - חשיבה מובנית וחד-מימדית.

למי יש אינטרס שנהיה מטומטמים?

בצד אחד של הזירה נמצא השמאל הישראלי, או ליתר דיוק: אלו החותרים להסכם בכל מחיר עם הפלשתינאים. הבעיה הנוכחית של השמאל היא שהוא נתפס עם המכנסיים למטה. הקונספציה, על גווניה, נוסתה פעמיים - באוסלו ובהתנתקות. בשני הניסיונות היא נכשלה במבחן התוצאה. היעד לא הושג. מאוסלו קיבלנו פיגועים ואינתיפאדה. מההתנתקות - מאות קסאמים וגלעד שליט אחד. התוצאה לשיטה של השמאל היא הרסנית. את הבחירות לאחר האינתיפאדה השנייה לקח אריאל שרון בענק. בבחירות הבאות ינצח ביבי נתניהו. הימין היום גדול יותר, ומקיף שדרות רחבות יותר בעם. כמו שיאיר לפיד כתב, השמאל הוא חבורה של מזדקנים בשדרות רוטשילד שאף אחד לא מקשיב להם. 

אז אם אף אחד לא מקשיב להם, מה פתאום הסקרים מראים שיש תמיכה בעם להחזרת שטחים? אם הקונספציה נכשלה, והבנו שהשאלה איננה 67' אלא 48', כלומר על זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, איך ממשיכים להעלות את ההסדר המדיני כאפשרות ריאלית? ואיך לכל הרוחות אנשים מאמינים לזה, וגם היום יכולים לפלוט צרור של "יאללה, להחזיר את כל השטחים האלו ויהיה שלום"?

לא מזמן היתה לי שיחה עם חברה מהעבודה. יותר נכון - ויכוח פוליטי. לאחר קצת פחות מעשר דקות היא הבינה שהערבים לא יסכימו על גבולות 67', ושאין הבדל מהותי בין השטחים שנכבשו במלחמת העצמאות לבין אלו שנכבשו בששת הימים. לפיכך הגיעה למסקנה הבאה - צריך לחזור לגבולות שהותוו בכ"ט בנובמבר, כלומר חזרה לתכנית החלוקה.

יצאתי מהויכוח עם שתי תובנות: הראשונה, שאין היום כמעט ויכוחים פוליטיים. פעם היינו מתווכחים על זה הרבה. היום - כלום. נסו לתפוס מישהו לשיחה על פוליטיקה, על הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. אף אחד כבר לא רוצה לדבר על זה. האם זה בגלל שהתעייפנו? אני לא קונה את זה. אנחנו כבר לא חושבים על זה יותר, או באופן קצת יותר בוטה - אנחנו כבר לא חושבים יותר. וכאן אני מגיע לתובנה השניה:

מישהו הצליח לטמטם את הציבור ברמה כזו שלמען הסיסמה הם יסכימו לוותר על הבית שלהם.

מפני שרק רדידות מחשבה, התעלמות מתהליכי עומק, זכרון סלקטיבי מובנה בשילוב עם אפאטיות והתעסקות אגואיסטית בלתי-פוסקת יכולות לגרום לבנאדם חושב (במקור) להמשיך לפזז את שיר לשלום כמין פרוגראמה מעשית לכינון מזרח תיכון חדש.  רק טיפשות ועיוורון ברמת הלאום יכולה לגרום לאנשים לוותר על ביטחונם למען סיסמאות שהוכחו כריקות מתוכן. הציבור השתכנע - אין למה לחשוב על זה יותר. יותר קל לקבל את הסיסמא שאומצה לחיק ה"ישראליות" ומסמלת כיום שיוך חברתי גבוה והבטחה לתיוג בקרב ה"נורמליים".

אז נעשה סדר: המטרה - מכירת חלום השלום. האמצעי - טמטום הציבור ע"י תכניות מדיה רדודות והאלהת השטחיות והעכשוויזם; עידוד תרבות צריכה בזבזני; חוסר השקעה בחינוך לערכים ולמודעות חברתית.

אך לא רק השמאל הוא משתמש בשיטה הזו. בצד השני של הזירה נמצאים גורמים דתיים, ובעיקר רבנים. קבוצה זו חולקת על האינטרס הראשי, אך משתמשת באותה השיטה.

החברה הדתית סובלת מבעיה - ובניסוח אחר: מתמודדת עם אתגר - כבר מעל מאתיים שנה: התמודדות עם הערכים המודרניים. מה הם אותם ערכים? קשה היום לברור מה הביאה המודרנה לחיינו ומה היה שם גם לפניה. ברם, יש כמה ערכים (ויש שיחלקו על הגדרה זו) שהמודרניזם והפוסט-מודרניזם המציאו, או לכל הפחות הדגישו: ייחודיות האינדיבידואל והמימוש העצמי; חשיבות התבונה ויכולתו של האדם לבחור באופן רציונאלי; שוויון מהותי ואוניברסלי של זכויות וחובות; מעמד האישה; נישואין מתוך אהבה; קבלת הסטייה מהנורמות בשל טעמי מצפון; מודעות למיניות בכלל, ולמיניות הומוסקסואלית בפרט; פלורליזם ורלטיביזם. כיצד התמודדה עם רעיונות אלו החברה הדתית? היו שהגיפו את הדלתות והסתגרו בד' אמות של הלכה, או מה שהם האמינו שהיא. היו שהפנימו אותם והכניסו אותם לתוך לב ליבה של היהדות שלהם. והיו שהציצו ונפגעו.

החברה הדתית-לאומית-מודרנית היא מהסוג השלישי. אצל רובנו, ההחלטה התקבלה לפני שני דורות לפחות. סבותינו החליטו להיפרד מהחברה החרדית מטעמים של ציונות והשכלה, או מהחברה החילונית מטעמים של אמונה ומסורת. אלו שבאו מהחברה החרדית נחשפו לרעיונות המודרניים דרך תנועות הנוער, ההתערות החברתית והמדיה החדשה שצרכו. אלו שבאו מהחברה החילונית לא יכלו להיפרד מאותם רעיונות, ובאותה עת - גם לא נתבעו לעשות כן. לא כל הרעיונות היו מנת חלקו של כל אחד. אבל כולם הציצו ונפגעו - אם בדרך החשיבה ואם דרך הרגש.

כך גדל הדור הנוכחי של החברה הדתית - באופן פתוח, המאפשר חשיבה תוך הבנה שהחיים הם מורכבים. החינוך שניתן לנו, אם במוצהר ואם באורח החיים של הורינו, הוא חינוך המכיר במורכבות. ההשקפה כי אחרי שמתעסקים בכל האידיאולוגיות, כל אחד בוחר מה הוא עושה ומה לא, היא כברירת מחדל. זה לא רק בחינוך הפתוח של קהילות דתיות-מודרניות מוצהרות. גם בישיבות תיכוניות וגם באולפנות הבינו את "התודעה הבחירית", ושצריך לרכוש את אמונו של הנוער בכדי לחנך. שלא מספיקות הטפות מוסר, אלא שצריך לדבר ולהקשיב בכדי להשפיע. איך משפיעים? חלק מאנשי החינוך הלכו בדרך השכלית. אחרים - בדרך האמונית-רגשית. אבל כולם הבינו שמולם עומד דור שה'אינדיבידואל' שלו הוא תכונה מולדת, שלא מתכוון לוותר על העצמיות שלו בעבור אף ערך מבלי שימצא לכך סיבה טובה.

אלא שנראה כי יש כאלו שבחרו בשיטה שונה: למה לעבוד קשה, להתמודד עם המציאות המורכבת ואולי להסתכן, כשאפשר להציג תשובות חד-מימדיות, ומוחלטות לכל שאלה. צריך רק לשכנע את הציבור שאין לו את הבחירה. איך עושים את זה? משכנעים את הציבור שיש כאלו שמבינים יותר ותפקידם להכריע בשבילו. שהוא לא יכול לסמוך על עצמו אף פעם, מפני שהוא אף פעם לא יידע מתי היצר שלו ישתלט. שתמיד יש תשובה אחת, שבדר"כ הוא לא יוכל להגיע אליה בעצמו. במילים אחרות: מטמטמים אותו. מונעים חשיבה ביקורתית. מנטרלים או מדירים מהמיינסטרים הדתי את הקולות ה"זרים" לקול ההגמוני. הסתכלו על השנים האחרונות: שיטת ה"רבדים" טמאה, "תנ"ך בגובה העיניים" משוקץ, ערבוב בין המינים או בין המגזרים הוא סיכון מוגזם, הכרה בסבל הפלסטיני הוא בגדר בגידה, הרב יואל בן-נון מנודה, הרב שרלו מתירן, ההומואים סוטים, "סרוגים" מעודדת פריצות.

ואת ההנחיות אנחנו מקבלים אינסטנט, מבלי לחשוב, שו"ת סלולארי. אתה לפני צבא ומתלבט האם להתחתן? אתה לא רואה את הגאולה? אתה מסופק בקשר להלכה? סמס לרב והוא יחזיר אותך לתלם. הוא לא ישאל אותך יותר מדי שאלות לראות מה אתה חושב, מפני שבאמת, זה לא באמת מעניין אותו.

ונעשה סדר: המטרה - שימור היהדות כפי שהיא נתפסת בעיני חוגים מסוימים בחברה הדתית-לאומית. האמצעי - טמטום הציבור להאמין שזוהי היהדות, ושאלו מייצגיה.

נמצא שאני קובל הן על המטרות והן על האמצעים. אך לאמיתו של דבר, האמצעים בהם הקבוצות נוקטות מפריעים לי הרבה יותר, והם אלו שעוררו אותי לכתוב בעניין. משום שעל הנושאים יש לדון. כל צד בדיון פוליטי או דתי הוא צד לגיטימי. אך האמצעים בהם משתמשות שתי הקבוצות להשליט את אורח המחשבה הם אמצעים שמנטרלים מחשבה ומתוך כך מעלימים את הדיון. ואין צורך להסביר את ההשלכות של עמימות מחשבה בקנה מידה לאומי.