הרחובות שקטים בחברון. החנויות בשוק סגורות. ציפיתי לרעש. ליריות, לנוכחות צבאית מאסיבית. חטיבה שלמה שומרת על חברון. אבל רואים מעט חיילים. רובם נמצאים בעמדות מוסוות לעין התייר המזדמן. ובכלל, חברון איננה עיר לתייר המזדמן. כזה רואה רק את מה שנחשף בקילוף ראשוני, בחשיפה של חפירה ארכיאולוגית בת יומה. ועדיין, התמונות שהוא רואה אינן התמונות מהטלוויזיה. הסורגים של משפחת אלקובי (פרשת היריקה), המקום בו נרצחה שלהבת פס ז"ל, בית המריבה - הכל נכנס לקונטקסט יותר רחב. עד כמה רחב? אנשי הישוב היהודי בחברון רוצים שהוא יורחב לכדי 3700 שנה. לי הספיקו התמונות של מאורעות תרפ"ט.
בדרך מבית הדסה למערת המכפלה ראינו מכונית, ובה מתנחלת מחברון, דוהרת בסמטה. זקן פלסטינאי נכנס לכביש, והיא צפרה לו בבוטות, צעקה, והמשיכה. הדבקות ברעיון ההתיישבות בחברון מעורר התפעלות ללא קשר להשקפה פוליטית, אך ההתנהגות האדנותית של מתנחלי חברון מקשה, אם לא מבטלת כליל, כל נסיון לאמפטיה כלפיהם. אני עדיין זוכר תמונה בחדשות של מתנחלת צעירה, אדומת שיער, כאשר היא מרביצה לשוטר. זה היה לפני שבע שנים, והמבט היוקד שלה נצרב אצלי. ואני רוצה להאמין שרק המצב הבלתי אפשרי שהם מצויים בו, נתונים בין פטישים כה רבים (טרור, תקשורת, בג"ץ, משטרה) לסדן, הוא הגורם להתנהגות זו.
התייר המזדמן, שאת מקומו תפשתי היום, הולך-מרחף בעיר שהוא אינו יכול לה. העיר חברון כבדה מדי, עתיקה מדי, טעונה מדי. כמו סבא זקן וטרחן, והישראליות איננה אוהבת "סבים" טרחניים כאלו, שגופם בעבר ורק עין אחת לעתיד. חברון בּזה לעתיד. גם הקניון החדש ("הכי גדול במזרח התיכון", אבל את זה גם שמעתי בשכם) מוקף מבני אבן צהובים לעייפה. זרות הזמן מתערבבת עם זרות הלאום והתרבות, והתייר המזדמן הולך-מרחף-עף.
לא יכולתי: להבין, לעכל, לתמוך, להתנגד, להתעלם, להביע דעה, לכעוס, להישאר שווה נפש.
אבל במערת המכפלה יכולתי להרגיש. ולהשתייך. שתי תחושות מוכרות ונכספות, שחשבתי שאבדו, והנה גיליתי - רק כמעט ואבדו.