אם לא עכשיו אז

שישי בערב, קבלת שבת. אני מסתכל על המתפללים סביבי. הרוב הגדול רווקים. נחלאות-רחביה, כמה מקטמון שבאו לארוחה, שניים שהגיעו מרעננה ומחויטים בהתאם.

שבת בבוקר, יום יפה. אני מסתכל שוב, ואלו פרצופים חדשים. מעטים הם מבאי אמש, והרוב הגיעו לפה במקרה, זה בית כנסת קרוב או שאוכלים כאן באיזור או שבאו בשביל הקידוש.

היכנסו לדירה ירושלמית בביצה ותיווכחו: היחס של רווקים לעיצוב הפנים של הדירה שלהם הוא כמו היחס של ישיבות תיכוניות לבגרות - מבינים שזה חשוב, אבל לא משקיעים בזה יותר מדי. למצוא ספות תואמות בסלון בקטמון זה דבר יותר קשה מלמצוא מזרחי בפרסומת שלא מדברת על חומוס. ההסבר לתופעה הוא פשוט: הכל זמני, ולכן אסור להשתקע בדירה. שלא יהיה נוח מדי שכבר לא נרצה להתחתן. עד החתונה אפשר להסתדר: לאסוף כורסאות מהרחוב, לאחד סטים של כלים מהסבתא, לכבס במכבסה שכונתית.

נכון שהמצב זמני, אבל לתחושת ה'ארעיות' יש גם אפקט נלווה - היא משפיעה על הרצון להתחייב. מכיוון שאם מנהלים חיים ארעיים, לא צריך, וגם לא כדאי, להיקשר לכלום. למה להיקשר למשהו, כאשר כל היקשרות מבססת את חיי בביצה? למה להתחייב, כשיש סיכוי שאמצא עצמי נשוי פלוס ילד וגר בקראוון בגוש-עציון בעוד שנה? עדיף להישאר תייר, אורח מזדמן, מסתכל מהצד. בבית הכנסת, בשכונה, אפילו בדירה.

אולי בגלל זה הפרצופים של הערב אינם הפרצופים של הבוקר. כי בערב באנו ל'כורזין', ומחר נלך ל'מחתרות', כי שם יש קידוש נחמד ולא צריך לשים שקל. ובשבת הבאה נקפוץ ל'קול רינה', וננסה להספיק משהו ב'מעיינות'. באמצע השבוע אפשר לדלג בין בית אביחי למרכז בגין ומרכז שורשים, שהרי השיעורים הם עלא-כיפאק ולא צריך לשלם על הסדרה כולה. קופצים ממקום למקום, משתדלים שלא להכיר את השכנים, לא להתחייב למסגרות חברתיות, לא לקנות ריהוט.

אך לא בריהוט נעצור. תודעת הארעיות מחלחלת גם למישור הנפשי. שהרי החופש הזה ממכר, ונוצר מצב מעט פרדוכסלי - הארעיות שגזרנו על עצמנו בכדי שיום יבוא ונתחתן, היא אותה ארעיות שגורמת לנו להישאר באוויר. וכך, מחוסר רצון להתחייב במישור החיצוני, נולד חוסר יכולת להתחייב במישור הפנימי. הויתורים שאיננו מוכנים לעשות הם מראה לויתור הגדול שעלינו לעשות בכדי להתחייב לבת-זוג מסוימת.

אז אולי דווקא ההפך. במקום להנציח את הארעיות, כדאי ליצור מחויבויות. במקרה הכי גרוע, הקראוון בגוש עציון יחכה. ולגבי החופש? שילך לעזאזל. שהרי כבר אמר המשורר: "חופשי זה לגמרי לבד", ומזה כבר נמאס.