קשה היה ללכת הערב בירושלים ולהרגיש חורבן. למרות סגירתן של כל המסעדות, העיר מלאה. אלו שהולכים וחוזרים מקריאת המגילה ממלאים את הרחוב. סטודנטים חילונים יושבים במרפסות. תיירים אמריקאים מסיירים בעיר העתיקה. ירושלים של לפני כמה שעות הייתה עיר רומנטית ושקטה, עיר בהילוך נמוך. אבל לא שוממה וחרבה.
גם בפרספקטיבה יותר רחבה, תיאור ציון כארץ חרבה הוא תיאור רחוק מהמציאות. אין חולק על קיומן של בעיות חמורות בישראל, הן בפן החברתי והן בזה הדתי. הזנחת הפריפריה והטבות לעשירים מחד, וריחוק של אנשים רבים מכל שביב של מסורת מאידך, אינם עניינים של מה בכך. הגלות אינה נפתרת בעצמאות מדינית בלבד, כתב אדם ברוך. אבל מכאן ועד תפיסת המציאות הישראלית כחורבן, הדרך רחוקה. והיא רחוקה לא מפני שאנחנו קרובים מרחק סנטימטרים לגאולה השלמה, אלא מפני שאולי אנו טועים בהגדרתה.
מהי אותה גאולה שלמה? ובכן, לפני שמגדירים אותה יש לרדת לקרקע המציאות. ומכיוון שהערגה בנושא זה היא רומנטית-היסטורית, יש להביט בעברו של העם היהודי. מבט גלוי זה יכול לאכזב. מעולם לא הייתה תקופה בה העם היהודי היה במצב האידילי עליו אנו רגילים לדבר. לכל אורך הדורות העם היהודי, כעם וכפרטים, חי על הסקאלה בין המציאות המקולקלת לבין האידיאל הנדרש, כאשר בדרך כלל ידה של המציאות על העליונה. כך במדבר, בו העם חטא השכם וערב. כך בימי בית ראשון, בהם לא הפסיקה עבודת האלילים, גם בבית המלוכה של שלמה והמלכים שאחריו. וכך בימי בית שני, אשר בזמנו התחולל עושק גלוי של השכבות החלשות שהחל כבר בימי מלכות בית חשמונאי, וגם המצב הרוחני לא היה מרשים, כאשר תלמידי החכמים היוו מיעוט זעום בתוך העם.
מבט מפוכח לימי קדם המפוארים מראה לנו את המציאות שאנחנו כל כך מנסים להדחיק - שאולי מעולם לא היה מצבנו טוב יותר. זה לא שהמצב מזהיר, אבל הוא גם לא "נחלתנו נהפכה לזרים, בתינו לנכרים". וההדחקה של הבנה זו אינה מקרית, והיא אינה נובעת מאי ידיעת ההיסטוריה. אנחנו רוצים להרגיש במצב של חורבן. תחושת חורבן מניעה קדימה, במיוחד כאשר היא מלווה בתחושת האשמה המפורסמת של העם שלנו. אנחנו מפחדים להביט במראה ולהגיד שירושלים נגאלה, אפילו חלקית, משום שזה יציב בפנינו אתגר חדש, של שמירה ושיפור הקיים תוך הבנה שהמשימה הראשונית הושגה. יותר קל להבין ולחנך לאתגר הישן. אם תרצו, אנו מפחדים מהשלב שאחרי קום המדינה, אז אנחנו מטפטפים לעצמנו במוח שאנחנו עדיין בתקופת המחתרות.
אז מדוע יש להתאבל בכל זאת? אם מתייחסים לתשעה באב כאל יום של חורבן, ומקבלים את המציאות של היום כמציאות טובה, הצום נראה מיותר. אך ניתן להתייחס ליום זה כאל יום שמעלה את תחושת החוסר. תחושה זו, של חוסר, שונה מתחושה של חורבן. החורבן הוא זמני. הוא אירוע היסטורי. גם אם מנסים להקנות לו רלוונטיות, הניסיון הוא אנכרוניסטי ואינו נובע מראיית המציאות. החוסר, לעומתו, הוא קיומי. הוא קיים גם כאשר עברנו את מצב החורבן, משום שהוא מוגדר מתוך המציאות, מחובר אליה ומשתנה לפיה. אם חורבן הוא הגירושין, החוסר הוא הרווקות שלאחריה.
החוסר הוא לאומי, אבל בעיקר אישי. הוא קיים בתחושה של כל אחד: זה מקונן על היעלמות הנבואה, וזה נלחם למען הצדק החברתי. זה מתאבל על הפירוד, וזה צם על אובדן הדרך. ולכן הוא רלוונטי בתקופה זו. ולכן הוא רלוונטי לכולנו.
ותודה לשי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
