אם לא עכשיו אז

ימים נוראים, התש"ע. דורטמונד, גרמניה. בית הכנסת, שממוקם בבניין הקהילה ברחוב הנסיך פרידריך קארל, אינו מלא. התחושה היא שהוא יותר חצי ריק, מחצי מלא. מתוך 3,500(!) חברי קהילה רשומים, מגיעים לתפילות העיקריות מאתיים חברים בלבד. האוכלוסייה מורכבת בעיקר מקשישים, רובם ככולם יוצאי בריה"מ לשעבר, ורק מיעוט קטן מתוכם מצליח לעקוב אחרי התפילה. הנוער בבתי הספר התיכוניים הגרמניים, שכן אין בית ספר יהודי, גם לא יסודי. הם יכולים לקבל פטור באישור הרב, אך מעדיפים שלא לפספס לימודים. חלקם הגדול אינם יהודים ע"פ ההלכה. גם אלו שמגיעים ללימודי הדת, המתקיימים אחת לשבוע, אינם בהכרח יהודים, או שאינם מרגישים צורך להתחתן עם יהודי/ה. ההתבוללות בדורטמונד מקבלת קיום כל כך ממשי, שאתה מצליח להבין ולקבל אותה.

ימים נוראים, התש"ע. מלבורן, אוסטרליה. בתי הכנסת מפוצצים. במרכז הקהילה האורתודוכסית של "המזרחי", מתקיימים ארבעה מניינים במקביל. הדור הצעיר מורכב מבני נוער דתיים ומסורתיים שלומדים באחד מבתי הספר היהודיים, וסטודנטים לאחר שנה או שנתיים בישיבות ומדרשות בישראל. האווירה מרוממת. במניין של "בני עקיבא" וה"בוגרים", מתפללים בסגנון הישיבות בארץ, מאריכים בשירה וניגוניים חסידיים. חוץ ממזג האוויר הנוח, מרגישים ממש כמו בישראל.

להשלמת התמונה: במלבורן עובדות שמונה בנות שירות לאומי, ישנם שליחים לכל תנועות הנוער, ובבית הספר "יבנה" פועלים גם חמישה בוגרי ישיבות בכולל "תורה מציון" וזוגות של שליחי הוראה. הסוכנות מוציאה גם שליחים לאוניברסיטאות ואת שליחי הסמינרים הציוניים (עליהם נמנה בעבר גם הכותב) ששוטפים את העיר בחורף האוסטרלי.

בדורטמונד יושבת משפחת אפל. הרב אביחי הוא רב הקהילה. אשתו, בלהה, מנהלת את תכנית הלימודים היהודית אחרי הצהריים לילדי הקהילה. לפני שמונה שנים הם יצאו לשליחות בגרמניה, ומאז הם ישנים 5 שעות בלילה. לפני שנתיים הגיעו שתי שליחות מטעם בני עקיבא לקהילה, אך הן לא הוחלפו באחרות לאחר עזיבתן. אף אחד לא רוצה להגיע לגרמניה.

ההקבלה בין שתי הקהילות אינה פרטנית. ניתן לראות אותה כתמונה המשקפת את ההבדל בין הקהילות ה"מערביות" - ארה"ב, בריטניה, אוסטרליה ודרא"פ, לקהילות ה"מזרחיות" - בריה"מ לשעבר, מזרח אירופה וגרמניה. ההשוואה מעלה  פרדוכס: דווקא בקהילות החלשות ביותר, דתית וכספית, ישנם פחות שליחים מא"י. הקהילות שאינן יכולות להחזיק מעמד בכוחות עצמן מקבלות מינימום עזרה מהקהילה היהודית במדינת ישראל, בזמן שקהילות גדולות וחזקות מרופדות מכל הכיוונים. לנוכח עוצמת חוסר ההגיון, חשיבות הנושא, והמחיר הקשה שהעם היהודי ישלם בעתיד הלא-רחוק, הפרדוכס הופך לרשלנות של ממש מצידנו.

התמונה העגומה שתיארתי אומרת משהו שאיננו סוד על מוסד השליחות הישראלי. אנחנו הולכים לאן שנוח לנו. בגלל זה, כדוגמא, מגיעים כל שנה מאות צעירים למחנות הקיץ בארצות הברית, שם הם מתעסקים במחנאות מטופשת ובשמירה עצלה. המחנה מהווה בדרך-כלל נקודת המשך נוח מאוד לטיול ביבשת, צפונה ודרומה. לעומת זאת, בשביל למצוא שליחים למחנות קיץ בהונגריה צריכים להתחיל לחפש שנה מראש. מה לעשות, בודפשט פחות מגניבה.

אך התמונה משקפת בעיה מהותית שקשורה ביחסי הקהילות החזקות בחו"ל לישראל והיחס של יהודי חו"ל לישראלים.

הבעיה טמונה בכוחן של הקהילות המערביות. קהילות אלו שולחות לישראל, מדי שנה, אלפי בוגרי תיכונים יהודיים לשנה בישיבות ובמדרשות. צעירים אלו, לבד מהצפת מרכז ירושלים באנגלית, נרגילות וטעם רע בבגדים, גם לומדים תורה, וחלקם חוזרים לקהילות המוצא יודעים יותר, דתיים יותר, וציוניים יותר. לכאורה, נוצרה כאן פלטפורמה מצוינת לדור העתיד של המנהיגות היהודית בקהילות. הצעירים השבים לקהילות יכולים לתפוס את מקומם בחינוך הפורמאלי והלא-פורמאלי, להקים בתי מדרש, לקיים פעילות יהודית בקמפוסים השונים. בקיצור, הם יכולים לתפוס את התפקידים אותם מבצעים השליחים הישראלים, ובמבטא פחות עילג. מדוע זה לא קורה?

משום שאלו תפקידים לישראלים. הצעירים היהודיים בחו"ל מיועדים ע"י הוריהם למשהו אחר: הם צריכים ללמוד רפואה ומשפטים, וכמה שיותר מהר. שהם יוותרו על שנה? לא ייתכן. לעומתם, צעירים ישראלים יכולים לוותר על שנה באוניברסיטה. הם יכולים לקחת פסק זמן מהחיים, שהרי ממילא הם עשו אחד כזה בשירות הצבאי. הם גם כוח עבודה זול יחסית, והקהילות ממילא עושות להם טובה בזה שהן מביאות אותם לחו"ל, על חשבונן, ומראות להם את העולם הגדול.

כן רבותי. הצעירים הישראלים הם הפועלים השחורים של החינוך היהודי בתפוצות. אבל אם הרי כולם נהנים - הישראלים והקהילות, מה כאן כל-כך רע?

ובכן, הדבר מביא לשתי תוצאות הרות אסון. הראשונה, שבכך מתנערת הקהילה היהודית בגלות מאחריותה בהצמחת מנהיגות יהודית חינוכית אמיתית. אולי בשל כך אחוזי ההתבוללות לא פוחתים, גם אחרי אינספור שליחויות לחו"ל. אך השנייה מטרידה אותי יותר, והיא קשורה במישרין לתחילת דבריי: אנחנו מבזבזים את השליחים שלנו. אנחנו מבזבזים אותם על ניו-ג'רזי, סידני ויוהנסבורג, בזמן שקהילות "מזרחיות" כמו דורטמונד, חרקוב, ולודז', בהן באמת צריכים שליחים ישראלים כמו אוויר לנשימה, גוועות. אנחנו צריכים את השליחים במקומות בהם אין להם תחליף, לא במקומות בהם הם תחליף זול. במוסד השליחות פשה סיאוב דו-כיווני: השליחים נשלחים למקומות אטרקטיביים בהם לא באמת צריכים אותם, ושני הצדדים נהנים מהדיל המפוקפק. ה"דיל" היה יכול להיות עסקת חולין גרידא, אם היו לנו מספיק שליחים לכולם. אבל אין לנו. בשנים האחרונות, מוסד השליחות איבד מזוהרו. קשה למצוא שליחים, שלא לדבר על שליחים טובים, חדורי מוטיבציה ובעלי יכולת עשייה. במצב דברים כזה, העדפת הקהילות המערביות היא הזנחה שתביא לאובדן הקהילות המזרחיות.

בדורטמונד, בה ביליתי את הימים הנוראים, משוועים למשפחה ישראלית או לשליחים צעירים שרוצים להגיע למקום בו באמת צריכים אותם. לנוכח מצבה של היהדות בחו"ל, ובקהילה זו בפרט, נדמה כי זהו אתגר שאינו נופל מהאתגרים האחרים של הציבור הדתי-לאומי. זהו אתגר קצת אחר, וכנראה הרבה יותר קשה מאתגרים אחרים: הוא מצריך למידת שפה אחרת, התמודדות עם חוסר פירגון וקצירת פירות מועטים, והוא לא 25 דקות מירושלים. האם אנחנו יכולים לו?