אם לא עכשיו אז

(תגיבו על הקטע, בבקשה, אני צריך משוב)

מה לא נכתב על החסרונות של הבחורים בבִּיצה. שחצנים, בררנים, לא רגישים, לא מתכוננים לדייטים כמו שצריך, חותכים בקלות, לא משקיעים, והיד עוד נטויה. בדרך כלל, הביקורות המופנות כלפי הגברים דומות זו לזו, אם לא זהות, ללא תלות במין הכותב/ת. רק נקודת המוצא לכתיבה שונה: הכותבים הגבריים ניחנים בחדוות ההלקאה העצמית. הכותבות פשוט מתוסכלות.

לרוב, הזעם מופנה כלפי נקודה אחת. בין אם מדובר בזוטות (חוסר היגיינה בסיסי, למשל) או בעניינים מהותיים יותר (פחד ממחויבות, כדוגמא), הביקורת מרוכזת בחוסר היכולת של הגברים להתחיל קשר.

ובכן, אני לא מתכוון להתמודד עם זה כעת. אני רוצה להשיב מלחמה שערה: בזמן שהבנים דפוקים בהתחלת הקשר, לבחורות כאן אין מושג איך לסיים אותו. אז בנות יקרות, הנה כמה בקשות בעניין הזה. ובאמת שהכל מבוסס על ניסיון, אני לא ממציא כלום.

אם אתן לא מעוניינות, אל תסננו. ראשית, זה לא הוגן. שנית, זה לא יעיל: השיטה לצנן בחור אינה כוללת סינונו בעקביות ביום שלמחרת הדייט. זה בדרך כלל פועל הפוך: בהתחלה זה מדליק, ונפש הצייד הגברית מתעוררת מרבצה. אבל אחרי שלושה טלפונים, כשברור שלא נסעתן לקוטב הצפוני, נקלעתן לקרב אסקימואים עקוד מדם ובנוסף לכל - נגמרה לכן הסוללה, זה הרבה פחות מגניב. אנחנו נרצה לפגוש אתכן, ולו רק כדי לדחוף אתכן לפני אוטובוס נוסע.

אל תרגישו כל כך לא נעים לחתוך. חוסר הנעימות הזה מביא בדרך כלל לעוד פגישה מיותרת אחת, אם לא לשתיים. כולנו מתחילים מערכות יחסים עם בלמים רגשיים סבירים, שיופעלו במידה והסיפור ייגמר. או במילים אחרות: אנחנו מודעים לחלוטין לסרטים שלכן.

ואם כבר סרטים, אל תכפו על עצמכן פגישה שנייה רק כדי להוכיח לעצמכן שאתן לא שופטות אותנו לפי המראה אלא רק לפי האופי. אני יודע שאני מרעיש עולמות ומחריב תילי תילים של חינוך דתי שלא התפתח מהמאה ה-17, אבל שימו לב: זה לגיטימי. ועוד גילוי מרעיש: גם לנו, הבנים, אכפת מהמראה. חוצמזה אמא שלנו חושבת שאנחנו יפים, וזה מספיק.

אל תרגישו צורך לספר את סיפור חייכן ואת השתלשלות הדברים מסיום היסודי ועד לרגע זה, רק כדי שנבין למה החלטתן לחתוך. זה לא שזה לא יכול להקל על הפרידה. זה פשוט לא כל-כך מעניין. במיוחד כשזה קורה אחרי חצות, ואנחנו עייפים, ויש לימודים למחרת.

אם אתן כבר מסבירות, אז שזה יהיה אותנטי. העניין הזה של ה"זה כמו אש ומים" מתאים לטלנובלות סגנון "לחיי האהבה", ואנחנו הרי חיים ב"סרוגים".

אל תציעו לנו את החברה-הכי-טובה שלכן. אתן אולי מרגישות צדיקות כמו הרב אריה לוין, אבל אנחנו, לעומת זאת, מרגישים כמו מישהו שבא לאודישנים ב"ברודווי" והם שולחים אותו להתמקצע בפיזמונסניף.

אל תהיו נבזיות. רק כדי להבהיר את הנקודה: נבזות אינה לחתוך אותנו מפני שיש איזשהו ידיד, שאתן חברות שלו מהגן, ותמיד היה משהו אבל גם לא היה, ותמיד זה היה "אולי" ו-"כמעט", פתאום עכשיו פתח את זה, אבל הייתם אצל חברים ואתם צריכים לדבר על זה ואולי לבדוק את זה. נבזות, חוץ מהיותה מילה מהאייטיז, היא לספר לנו על זה. אי-הידיעה, במקרה זה, עדיפה בהרבה על הפוסט-דוקטורט שנוכל לעשות על הסיפור שלכן אחרי הטלפון הארוך מדי. אנחנו מעדיפים לחשוב שאתן "חושבות שזה לא זה" מאשר שלא היה לנו סיכוי מלכתחילה, ולו משום שבחלופה השנייה אנחנו לא נרגיש שסתם בזבזנו שלושה שפריצים מהג'ורג'יו ארמני. ואני מדגיש, שלושה שפריצים ולא פחות, לכל מי שחושב/ת שאנחנו לא משקיעים.

בקיצור - פחות התחמקות, פחות הסתבכות, פחות מריחות. אם זה לא זה, לא צריך להכריח שזה יקרה. אנחנו יכולים לעמוד בזה שתחתכו אותנו. תאמינו לנו שזה יותר טוב מלשרוף עוד ערב. ואם, בכל זאת, נכנעתן לאותו קול פנימי המערב רגשות אשם ותחושת "אני לא נהיית יותר צעירה", וקבעתן איתנו שוב למרות הידיעה הברורה שהסיפור גמור, אל תרגישו מחויבות לשלם. גם אם בראשונה התעקשנו לשלם למרות מחאותיכן הנמרצות. בעצם, אתן הרי אחראיות לבזבוז הזמן הזה. אז אני אקח גם עוגה.