לפני כמה שנים, לאחר שרוב החברים שלי יצאו מהישיבה, ישבנו במפגש חברים ושוחחנו על התכניות לעתיד. היינו כולנו בעיצומה של תקופת ביניים: כולנו סיימנו לא מכבר משמעותי בחיים, והיינו על צומת דרכים חשובה: בחירת הדרך המקצועית בה כל אחד רוצה לילך. אחד הפתיע והודיע שיפנה להיי-טק. שני החליט לפנות למדעים מדויקים. שלישי - לחינוך. כשהתור הגיע לע', הוא הודיע שבחר להתמקצע בטיפול. שאלתי אותו, בטבעיות, אם הוא נרשם לאוניברסיטה. חס וחלילה, הוא הזדעק. אני אלמד את זה במכללה דתית. לאוניברסיטה אני לא מתקרב.
אני חייב לציין שהתגובה הייתה מוזרה לי מאוד באותה תקופה. למעט בודדים, לא הכרתי מוסדות דתיים להשכלה גבוהה. אך עם השנים גיליתי יותר ויותר מוסדות אלטרנטיביים, או תכניות אלטרנטיביות, המיועדים לציבור הדתי-לאומי. מטרתם היא להציע תכנית ש"יותר מתאימה" לציבור שלנו.
מהי תכנית "מתאימה" לציבור הדתי? מסתבר שההתאמה העקרונית מתבטאת בשלושה מישורים: בראשון, ישנה הפרדה בין גברים ונשים; בשני, הפרדה בין דתיים לחילוניים; ובשלישי, ישנה התאמה רעיונית, מכוחה מתיישרים הלימודים האקדמיים לפי גוון מסוים של המחשבה היהודית המסורתית כאשר מדובר בנושאים שנויים במחלוקת.
על המישור הראשון אין ברצוני להרחיב. ההפרדה עד גיל כל כך מאוחר היא בעייתית ברמה הציבורית, אבל אם אנשים מעדיפים שלא להכיר את בני המין השני עד שלהי שנות העשרים לחייהם, תפאדל. האמת היא שבאופן מפתיע אינני רוצה להרחיב גם על המישור השני. הקצנתה של הבדלנות הדתית שבאה לידי ביטוי במוסדות האקדמיים הנפרדים היא עניין שיש לשפוך עליו קיתונות של ביקורת, הן בשל האידיאולוגיה החרדית שעומדת מאחוריה והן בשל השקר שהיא מנסה להסתיר. אבל לא כאן. ברצוני להרחיב על המישור השלישי.
מהו תפקידה של האקדמיה? ובכן, למרות שהרבה קולמוסים נשברו על השאלה הזו, אענה מתוך החוויה האישית שלי ושל רבים מחבריי: האקדמיה מעודדת פיתוח חוש ביקורתי. אמת, החוש הביקורתי אינו תמיד שווה לכל הכיוונים, ואני מסופק מאוד לגבי ריבוי הדעות במגדל השן של המילייה האקדמי. אך התפיסה הבסיסית של המחקר האקדמי היא שניתן ורצוי להטיל ספק באמיתות המוכרות: במדע, בהתנהגות החברה, במחשבה, וכמובן - בדת. לעיתים, הביקורת הזו אינה נעימה כלל וכלל. ככל שהביקורת נוגעת בעניינים יותר מהותיים, עניינים שחורגים מתחום השכל אל תחומי הרגש והחוויה, היא מעוררת תגובת-נגד טבעית, אינסטינקטיבית. חוויה כזו חווים רבים מהסטודנטים הדתיים שלומדים באקדמיה. נושאים שעד כה נלמדו במסגרות דתיות מונחים על שולחן הניתוחים ערומים מההילה שנעטפו בה באולפנא או בישיבה, והתחושה היא של זילות וזלזול מצד המרצה.
נאיבי לומר שלתחושה זו אין לפעמים בסיס במציאות. כל סטודנט שנה א' יודע שלאקדמיה יש בנושאים מסוימים אג'נדה ברורה. אבל אם ניגשים לדיון ומניחים בצד את הסלידה והצורך החזק להגן על אלוהים ודתו, הביקורת הזו יכולה לבנות ויכולה לאתגר. יתרה מכך, הביקורת הזו היא חיונית והכרחית, הן ברמה הפרטית והן בזו הציבורית. ההיפתחות לביקורת והיכולת לפתח חוש ביקורתי בריא יוצרות צעירים דתיים שיש להם מה לומר על שני העולמות. מתוך האמונה הם יכולים לבחון, לבקר ולברור את העולם החילוני שמתדפק על הדלתות גם בהתנחלות המבודדת ביותר. מן העבר השני, ההשכלה נותנת להם כלים להקשות על העולם הדתי. הלגיטימציה לביקורת מאפשרת העלאת שאלות בנוגע למדיניות פסיקת ההלכה ועל המגמות הרעיוניות בציבור הדתי-לאומי.
וכאן החשיבות של הלימודים במוסדות אקדמיים "חילוניים". האוניברסיטה היא למעשה הזרז העיקרי ליצירת "מעין אופוזיציה" לממסד הרבני, אופוזיציה שאין מטרתה לקעקע את אוטוריטת הרבנות אלא לנער אותה מדי פעם ולהצביע על דרכים חלופיות בתוך ההלכה והמחשבה. אופוזיציה כזו היא הכרחית. אנו צריכים קהל שיכול לומר בקול ברור שהמנהיגות מקובלת, אך לא כל מעשיה מקובלים, והממסד הרבני אינו יכול ליהנות מהילת קדושה שתפטור אותו ממבחן הציבור. השתקת ביקורת, שנעשית ע"י רבנים מסוימים באמצעים שונים וביניהם השליטה המוחלטת על תכני לימוד, תנוון את הציבור כפי שהיא ניוונה את הציבור החרדי במאה וחמישים השנים האחרונות.
בשבוע שחלף, השבוע הראשון של שנת הלימודים הנוכחית, ראיתי אינספור כיפות וחצאיות בהר הצופים. מסתבר שרבים, למרות הפיתוי המתבטא ברמה אקדמית נמוכה ובשעות נוחות, עדיין מעדיפים להתמודד עם העולם ולא להירתע ממנו. אינני יכול לנבא כיצד בדיוק הם ייראו או איך יחשבו כאשר יצאו מכאן בעוד שלוש שנים. אבל אני יודע שקצת אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
