אם לא עכשיו אז

"הי, אתה יכול להשלים לנו מניין?"

זה תפס אותי, כמו שזה תמיד תופס אותי, לא מוכן. הייתי בדרך לדירה. הוא עמד בתחתית גרם המדרגות של בית כנסת קטן בנחלאות, מחייך לעברי במין פיתוי תקיף, שתי עיניו חודרות את המעטה הגשמי, מנקבות שני חורים גדולים בתוך הנשמה התועה שלי. חשבתי לעצמי: השמש שוקעת. לא התפללתי מנחה. לא בטוח שאספיק לתפילה בבית הכנסת ליד הדירה. מה זה כבר להשלים מניין, חובתו של כל יהודי, אקט אוניברסאלי בן עשרים דקות של ערבות הדדית ושותפות גורל. עצרתי את הליכתי.

"נו, אתה בא? אתה עשירי."

הוא המשיך לחייך, פניו מופנות אלי ועיניו תרות למצוא מישהו אחר. אולי עשירי נוסף, חלופי לסטודנט המתלבט שעומד מולו. אבל אולי... אולי לא עשירי. לא רציתי לדון אותו לכף חובה, אבל התרוצצות אישוניו לא נעלמה מעיני. לקחתי נשימה.  

"אני באמת עשירי?"

"בטח", הוא הינהן, "ממש עוד מעט אנחנו מתחילים להתפלל, רק אוספים מניין ו..."

לא ויתרתי. "אני עשירי?"

והוא כבר פנה לעבר עובר אורח אחר. "שמיני, תשיעי - " הפטיר לעברי, "לא ספרתי, יאללה בוא יש מניין..."

"אני לא עשירי," סיננתי, חש איך הדם עולה לי, אוסף כל מיליגרם של משכיליות נטולת יידישקייט מגופי ומעלה אותם לראש, יוצר עיסה רותחת של עצבנות תימנית ומרדנות הונגרית שרק ברבות הימים קיבלה הגדרה מדויקת. הייתי במצב של חפפה.  

"אני גם לא תשיעי. אתה בקושי אוסף מניין."

הוא הסתכל עלי. היה ברור שהוא לא מבין מדוע אני מתעצבן. הוא בסך הכל אוסף מניין. אבל מבטו התמים הסגיר אותו, שהרי זו התחפושת הקבועה: אותה הבעת פנים תמימה שכולה הצעת ישועה פרטית לנפש האלוקית המיוסרת. וזה הפיל אותו.

אני זיהיתי אותו, והוא ידע שאני מזהה אותו. הוא לא הצליח להסתיר את זה: מולי לא עמד איש אחד. מולי נגלה מופע של אורגניזם מורכב ועצום שחי בין מימדים שונים, בריה על-תקופתית שמלווה את עם ישראל מרגע מתן תורה בהר סיני. זו היתה התגלות. ניצבתי, בודד ועייף, אל מול פניה של הישות היהודית העתיקה ביותר, מול הכת העקבית ביותר במסורת ישראך, מול אחיינה הנודניק של ההלכה, זה שהיינו רוצים לגלות עליו שהוא מאומץ אבל הוא לא:

ניצבתי מול הדוס המעצבן.

אלף פרצופיו התחלפו לנגד עיני. הבעתו התחלפה מתקיפות לחמימות, מחמימות לתחינה ואז שוב לתקיפות. הוא לבש גלביה לבנה ועבר למדי צבא וחזר לחולצת צווארון והחליף לקפוטה. מעל ראשו התקדרו ענני סופה אפורים, חגים סביבו לפי מנגינת "פת במלח תאכל" ומשווים לכל האירוע מימד שמיימי ממש. חבל שלא הבאתי מצלמה.

"אתה הדוס המעצבן", הכרזתי, מנסה להתגבר על קולות הרעמים וכיוון הרוח הנגדית. "אני מכיר אותך. אתה שרתת איתי בצבא, והערת אותי לתפילת שחרית אחרי ששמרתי שמונה שעות בלילה "כדי להשלים מניין". אתה למדת איתי בישיבת ההסדר, ותופפת על סירים אחרי הפסקת צהריים לידי האוזן שלי "כדי להשלים מניין". אתה תפסת אותי שבוע שעבר אחרי שסיימנו את הר כרבולת והיינו קרועים ומיובשים ממאמץ "כדי להשלים מניין". אתה היית אתמול בחתונה, ומשכת אותי מהמתאבנים "כדי להשלים מניין".

הוא התחיל להזיע. ראיתי זאת מבעד לעננים. אגלי הזיעה ירדו ממצחו והפכו לכתובות עשן. הרחוב נמלא "ראוי להחמיר", "מנהג חסידות", ואפילו "נשים צדקניות קיבלו על עצמן". אבל אני לא ויתרתי. זו הזדמנות של פעם בחיים.

"אבל זה לא נגמר פה, חביבי. אתה גם זה שיושב עלי לפני התפילה כדי שאעלה להיות חזן, למרות שאני יושב בקצה בית הכנסת, לא מתקשר עם הסביבה ומנסה להיראות כמתעמק בחומש. אתה גם תוקע אותי תמיד באמצע האוכל, שהחלטת שסיימת ואני צריך לענות לך לזימון, ואז לחכות אז שתסיים את הברכה הראשונה שמשום מה החלטת שחשוב מאוד, ברגע זה, להגות כל הברה שלה בהטעמה. ואתה גם תופס אותי בערב שבת, כשכולם כבר בדרך החוצה, ומסמן לי לומר איתך "ויכולו השמים והארץ", למרות שבגלל זה אני אפספס את הבחורה ששמתי עליה עין לפני התפילה. ואתה מכריח אותו לשיר שירים שקטים בסעודה שלישית, ומזכיר לי שאני צריך לנטול ידיים על בורקס, ושכל דבר רצוי לאכול בסוכה, ושגם לפתית היא קטניה, ושנפסק שצריך לקרוא קריאת שמע בקול ולהדגיש את המילים, ושצריך לבדוק את העירוב גם ברמת-גן, ושלאכול חסה בלי אקונומיקה זה מינימום שמונה חטאים, מדאורייתא.

"אני לא אוותר לך הפעם," צרחתי. "לא עוד! ימי התמימות שלי תמו, ואני מספיק מבוגר כדי לעצב לעצמי סדר עדיפויות וסולם ערכים, אמנם אחר משלך, אבל לא פחות, תקשיב לי טוב, לא מיליגרם פחות לגיטימי! ואתה יודע מה, תמצא לך עשירי אחר!!!"

זהו, אמרתי את דברי. תחושות הניצחון וסיפוק התוכחה מילאו את חלל גופי, כפות ידיי נפתחו והגוף נרגע. ההתגלות הסתיימה. העננים התפזרו, הרוח פסקה, הרעמים והברקים התרחקו צפונה. האיש שעמד בתחתית גרם המדרגות של בית הכנסת הקטן בנחלאות הביט בי בבעתה. השתרר שקט מוחלט.

נו, כמה זמן זה כבר ייקח, לחש קול קטן בתוכי. עשר דקות גג. מה עשית מזה, כאילו מדובר במינימום יומיים עבודה, כּוּ-לה מנחה. ומה זה כבר לעשות טובה ליהודי, ועוד עם מצווה על הדרך.

פניתי לעבר בית הכנסת. האיש חייך.

כשנכנסתי הבנתי למה.

הדוס המעצבן ניצח שוב; הייתי רביעי.