שאלת היחס לערבים היא שאלה שמעסיקה את הציבור הישראלי מאז קום המדינה, ובאינטנסיביות יתרה מאז מלחמת ששת הימים. הציבור הדתי-לאומי החל להתעסק בשאלה זו בעיקר לאחר הסכמי אוסלו, כאשר דחיפה חזקה ניתנה לעניין עם קריסת קונספציית השלום. פתאום מצאנו את עצמנו צודקים, ולו חלקית, בשאלה הפוליטית הגדולה של שלושת העשורים האחרונים. אך מן העבר השני התחוורה באופן ברור ההשלכה של התבדות התקוות של הסכמי מסירת השטחים: הערבים לא הולכים לשום מקום. המדינה הפלסטינית שבדרך רחוקה מלקום, והמצב קפוא. נראה שהשידוך בין יצחק וישמעאל לא מתקרב לקיצו.
כיצד מתמודדים עם שאלה זו? ובכן, ביהדות כמו ביהדות יש תשובה לכל שאלה, ובאחד מעלוני סוף השבוע נתקלתי בשילוב המעניין בין שבע מצוות "בני נוח" לקטגוריה התורנית של "גר תושב". אסביר בקצרה: שבע מצוות בני נוח הן מצוות בהן נצטוו כל מי שאינו יהודי. הן כלליות ובסיסיות וכוללות איסור עבודה זרה, גילוי עריות, רצח, גניבה, קללת ה', אכילת אבר מן החי והחיוב לבניית מערכת משפט. חכמי ההלכה שעסקו בשאלת היחס בין עם ישראל לעמים אחרים בתוך ארץ ישראל כרכו במידה זו או אחרת בין השמירה על שבע מצוות בני נוח לבין ההגדרה כ"גר תושב", הגדרה שלפי חלקם מאפשרת את השארתם של אלו שאינם יהודים בתוך תחומי הארץ. הדעה המובילה באסכולה המחמירה ביותר היא של הרמב"ם, שמאפשר החלת הקטגוריה של "גר תושב" על לא- יהודים ששומרים על מצוות בני נוח ובנוסף מקבלים את ריבונותו של העם היהודי. זו הגרסה הדתית והלאומנית ביותר של הסיסמא "בלי נאמנות- אין אזרחות", אם כי בתנאי מעבדה היא מובנת לחלוטין: החברה המקבלת דורשת מהזרים הגרים בתוכה לשמור על כללי משחק חברתיים תקינים, בדמות שבע המצוות, ולהיות אזרחים נאמנים. על הסנקציה אפשר להתווכח.
ובכן, כדי להפוך את הדיון ההלכתי לרלוונטי מסתבר שכל מה שצריך לעשות זה "העתק-הדבק". את הערבים יש לבדוק לפי מידת קיום שבע המצוות והנאמנות. מכיוון שהמשוואה, שפתרונה מוכתב על-פי דעותיו הפוליטיות של הכותב, מביאה אותנו לאותה תוצאה לא ריאלית - מעבירים אותה למישור האידילי. שם אפשר יהיה לתת לערבים שתי אופציות - תושבות על-פי התורה או גירוש. באותו מישור אידילי, אגב, החברה שלנו נפרדת לחלוטין, יש שלום עולמי וסופגניות לא משמינות.
אבל הכנסתם של הערבים למשוואה ההלכתית הזו אינה רק לא ריאלית ומוטה פוליטית. היא גם אנכרוניסטית. מפני שאנו נמצאים בסיטואציה בה לא עמד עם ישראל בעבר. בניגוד לרובד הפרטי, בו ההשפעה שיש להלכה על מצבו הלאומי של עם ישראל אינה אקוטית, במישור הציבורי השאלות צריכות להתלבן מחדש. לא ניתן להדביק דיונים הלכתיים בני אלף שנה על מצב פוליטי סבוך ללא בחינה מחדש. הגדרתם של הערבים בקטגוריה הלכתית שהוגדרה בזמן שהיינו מיעוט בגולה, ללא עיסוק מעמיק יותר ומתן אפשרות לבניית קטגוריות חדשות או יציקת תוכן חדש לקטגוריות לאור המצב כיום, היא תלושה מהמציאות.
ומה על אותו עיסוק מעמיק ומחודש לכלול? ראשית, הדיון בנושא חייב לצאת מתוך נקודת מוצא לאומית. השאלה אינה נוגעת לפרטים, אלא לעם שלם, והיא אינה תיאורטית אלא בעלת משמעות רבה לעיצוב פני הריבונות היהודית השלישית. העיסוק בשאלת היחס למיעוט הערבי חייב להיבחן בתוך פריזמה רחבה המוסיפה לתוך השיקולים ההלכתיים הותיקים גם תודעה ציבורית ולאומית, ומודעת להשלכות החינוכיות, מוסריות, ופוליטיות של ההחלטה.
שנית, הדיון מוכרח למצוא חיבור לשיח זכויות האדם. אין זה ראוי להתעלם מהשינוי הגדול שעבר העולם מאז מלחמת העולם השנייה, שהביא לעליית קרנן של זכויות האדם והצבתן במרכז השיח בכל קונפליקט לאומי ובינלאומי. שיח זכויות האדם הוא חלק אינטגראלי מכל דיון בו על כפות המאזניים ניצבים חייהם ורווחתם של אנשים בשר ודם. התכחשות אליו מאחורי הטענה המעייפת והשקרית שאין לו שורשים בתורה, היא לא רק צרת מוחין, אלא אינה מתיישבת עם המגמה של התפתחות התורה שבעל-פה שמאז ומתמיד הייתה במגע עם הסובב איתה.
שאלת ערביי ישראל היא שאלה חשובה. אין להתעלם ממנה. אבל אם מתעסקים בה, צריך לעשות את זה ברצינות ובהעמקה. או לפחות במעט יותר יושרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
