אם לא עכשיו אז

אני מאלו שמתחפשים בפורים. תמיד התחפשתי. לא שזה כזה חידוש, ואני מניח שאף אחד לא נפל מהכסא, אבל בעידן בו כל טמבל עם הערכה עצמית נמוכה "מתחפש לעצמו" בפורים, ועוד יוצא מזה בלי עונש הולם משמיים, ראוי להקדים ולשים את הדברים על השולחן: תמיד התחפשתי ותמיד אתחפש.

ומכאן אתם ודאי מגיעים למסקנה שאני כנראה מאוד אוהב להתחפש בפורים, ושתמיד אהבתי. שזה נכון. התחפושות שלי היו תמיד מאוד מושקעות ומקוריות. אבל אליה וקוץ בה: היו שנים שבהן הן היו קצת יותר מדי מקוריות. אתם מבינים, בניגוד להורים אחרים, שהסתפקו במלכת הפרחים, מלכת הלילה, או שוטר, ההורים שלי ראו בפורים את ההזדמנות שלהם להפגין יצירתיות ומקוריות בפרץ שלא היה מבייש את האחים כהן. שלושים יום לפני הפורים היו דורשים בתחפושת של בנם הבכור. על האחים שלי הם חשבו הרבה פחות בסוגיה הזו. אחד היה חייב שיהיה לו אקדח, והשני היה כזה מתוק שההורים שלי לא עמדו בפיתוי והוא התחפש לילדה במשך חמש שנים רצופות. אז אני חטפתי הכל.

תחפושת ראשונה - הפנתר הוורוד

כן, קראתם נכון. בזמן שכל חבריי בכיתה ג' התחפשו לחיילים, שוטרים, פיראטים ושאר מקצועות שבעליהם עסוקים בחורבן העולם, אני התחפשתי ליצור הזה, שבינינו, היה הרבה יותר ורוד מאשר פנתר. הסיפור של הפנתר היה כסת"ח. הפנתר הורוד היה פנינת האייטיז והבזק נבואי של המטרוסקסואליות של שנות האלפיים, או במילים אחרות - הייתי נראה כמו מנורת פלורוסנט עם זנב. ובבגד גוף שאימי תפרה לי לא היו כיסים, אז גם לא הלכתי עם אקדח, ובכך נשדדה ממני פיסת הגבריות האחרונה שיכולתי להיאחז בה. הסתובבתי עם רעשן. אני וכל ילדי גן סימה.

תחפושת שנייה - יצק והאקורדיון

אתם זוכרים אותו, את יצק הקיבוצניק, הלבוש חאקי, כובע טמבל לראשו והוא מנגן על אקורדיון? יצק לא היה סתם דמות, הוא היה קאלט בפני עצמו. שלמה בראבא היה טל פרידמן הרבה לפני שטל פרידמן חשב להיות עצמו. דמות המדריך הארצישראלי ההזוי שבתה את דמיונם של הורי, ומכיוון שגם אני ניחנתי בחוש תיאטרלי מסוים, נבחרתי מבין אחיי (שוב, עניין האקדח וחמודיות היתר של אחי הצעיר) להפוך ליצק. התחפושת כללה הכל - מכנסיים קצרים מאוד, גרביים ארוכים, כובע טמבל ואקורדיון שמאפשר לסוחבו לקבל קצבת ביטוח לאומי אחרי יום. זה היה לא קרבי בכלל, ולא היה לי אקדח, אבל הייתי הכי מגניב בהושעיה. אז מאיפה המרמור? ובכן, למרות המקוריות, לא זכיתי בתחרות התחפושות. עקפה אותי מישהי שתלתה על עצמה בלונים וקראה להם ענבים. עד היום אני לא מדבר איתה.

תחפושת שלישית - חילוני חרד

בכיתה ה' ההורים שלי הלכו צעד אחד קדימה. הם המציאו דמות שמתאימה למצב הפוליטי חברתי, ומייצגת את השסע בין חלקי העם. כן, בפורים התשנ"ב התחפשתי לתופעה חברתית. הוריי תפרו לי תחפושת מדהימה: הבגדים שלי נתפרו משני חלקים שווים של ג'ינס ושל חליפה שחורה. הייתי חצי חילוני וחצי חרדי. זה היה מושקע, מקורי, מעורר מחשבה, ולא מובן לכל מי שמתחת גיל 21. ואני הייתי בכיתה ה', בשנה בה החברים מהכיתה זנחו את האקדחים לטובת הספריי-צבע לשיער. הם לא הבינו מה אני רוצה. מתוך הכיתה שלי, היו עשרה פנקיסטים (שזה ערסים עם אידיאולוגיה), קאובוי לא מעודכן, חמישה פוזיונרים ש"התחפשו לעצמם", ותופעה חברתית אחת שניסתה להסביר את עצמה לחבורת בנים שלא ידעו מי זה ראש הממשלה.

אבל ההורים שלי היו מקוריים. מעולם לא קרה לי שבתור למשחק בשוק פורים, בו זורקים כדור פינג-פונג לצנצנות דגים ואז מביאים אותם הביתה כדי שימותו באיטיות, עמד לידי מישהו באותה התחפושת. בסיכום הכללי, זה שווה את הכל. ולכן גם אני מבטיח להיות מקורי. עם התחפושות של הילדים שלי. ליום ראשון בערב, תחפושת קאובוי תספיק.