אם לא עכשיו אז

יום השואה תש"ע

מה לובשים ביום השואה?

כשהיינו בבית הספר אמרו לנו לבוא עם חולצות לבנות. לא הקפידו איתנו על המכנסיים הכחולות, כפי שעשו ביום הזיכרון לחיילי צה"ל וביום העצמאות. למרות זאת, רובנו באנו עם מכנסיים כחולות, משום שהיינו רגילים לתלבושת. אבל זה היה מוזר, כי יום השואה הוא לא יום "ציוני". ולכן הכחול-לבן לא היה שייך. השנה שאלתי חבר. הוא הולך עם שחור.

מה אומרים ביום השואה?

לא הרבה. בעצם, כמעט כלום. ככל שהשעות עוברות, מדברים יותר, כמו בתשעה באב. לא בגלל הזכרון, אלא בגלל שלא נעים. בין טקס אחד למשנהו, התחושה הראשונה ביום כזה אינה עצב, אלא חוסר נעימות. משום שזה יותר מדי רחוק בשביל להבין או לבכות.

מה עושים ביום השואה?

אתמול בערב התקשרה אלי אחותי הקטנה. ערב יום השואה, והיא לא יודעת מה לעשות. היא הייתה בטקס ושמעה עדות של ניצול, הורה של אחד התושבים. אחר כך חזרה הביתה והתקשרה אלי. לראות סרט? היא לא רוצה לראות סרט על השואה, לא בלילה. אפשר, אולי, סרט עצוב אחר?

סבא שלי, זכרונו לברכה, קבל על כך שיום השואה אינו יום צום. הוא לא הבין מדוע אנחנו צמים על גדליה בן אחיקם ולא על ששה מיליון יהודים. בכך, למרות שנטש בזעם את אלוהים לאחר המלחמה, הוא הבין את ההנחה ההלכתית הבסיסית: בלי פרקטיקה זה לא ימשיך. הוא רצה צום חילוני: לא שיצומו כדי שיאמינו, אלא שיצומו כדי שיזכרו.

מה מרגישים ביום השואה?

בבית הספר המורה היה תולה תמונות במסדרון. הסתכלנו על הילדים בתמונות וניסינו להיות עצובים. לרגעים זה הצליח. אבל רק לפרקי זמן קצרים.

כמו אחותי, גם התלבטתי מה לעשות אתמול. לבסוף הלכתי לביתם של חברים, למעין "טקס אלטרנטיבי" - הקראת "מדרשי צלמוות - 'הגדה' ליום השואה", מאת דוד רוסקיס, בהוצאת מכון שלום הרטמן ותנועת נאמני תורה ועבודה. ישבנו במעגל ושיחקנו תפקידים: רב, נביא, משורר, סנדלר. הטקסטים קשים, לא מתפשרים ולא נרתעים, מלאי תוכחה כלפי שמיא. הטבח בפונאר הוא עקידת יצחק. קודש הקודשים הוא תא הגזים. כמו במדרשי חורבן הבית השני, הגרמנים אינם אלא כלי, אך להבדיל - כאן אין האשמה רובצת על ישראל. לא שנאת חינם ולא עבודה זרה יכולים להסביר אסון כזה, ולפיכך האצבע המאשימה מונפת אל-על.

זו התחושה אותה חיפשתי. זו התחושה ממנה אינני יכול להימלט. כמו סבי המנוח, אינני יכול שלא לכעוס, שלא להתמלא בזעם נורא על אלוהים. אינני מתנצל על כך. כבן לעם הנרדף ביותר עלי אדמות, זו זכותי. אנא מכם, אל תצאו חוצץ להגנתו. אם אלוהים הצליח לעמוד בפני מיליוני הבכיות של יהודי אירופה, כעסו של אדם אחד לא יפיל אותו.