סוף כל סוף הגענו לשבועות.
תחושת רווחה פושטת בירושלים. בכל דירה מתכוננים: רווקי העיר מתקינים עצמם בגילוח קפדני וברוגעלך מ"מרציפן". רווקות המגזר אופות מאכלי חלב ובוררות את שמלותיהן הלבנות. וכולם בודקים את עלוני השבת האחרונה, ואת שלטי החוצות, ואת התכניה של בית אבי-חי, הכל לקראת החג שנושא עימו יותר הבטחות מברק אובמה: חג השבועות.
כי שבועות זה לא סתם חג בירושלים. שבועות הוא החג שבו כולם מגיעים לכאן כדי, אהממ, ללמוד. בכל בית כנסת שמכבד את עצמו יש רצף שיעורים עד שעות הבוקר, כאשר לפחות שיעור אחד מועבר ע"י הרב בני לאו. מוסדות תרבות אלטרנטיביים מציעים תכניות אלטרנטיביות שמועברים ע"י אנשים אלטרנטיביים. ויש גם את הטרנד החדש - קבוצות חברים, דתיים וחילונים, שעורכות לימוד חופשי בדירות פרטיות. הרחובות שוקקים, ניחוח התורה עולה ברחובות, פשטידות עפות לכל עבר, ומאות רווקים ילכו לישון מאוחר מאוד רק כדי לגלות במוצאי החג שהכל היה אשליה.
כי העניין הוא לא הלימוד והשיעורים. העניין הוא שחג שבועות בירושלים הוא סצנת הפנויים -פנויות הגדולה ביותר בישראל. הרחובות כאן מתמלאים בכל-כך הרבה רווקים ורווקות שאפשר היה לכתוב עוד עשר עונות של 'סרוגים', כל-כך הרבה תקוות שאפשר היה להביא אוטובוס של משיחים, וכל כך הרבה איפוק מיני שהיה אפשר לייסד כנסיה חדשה. כולם לומדים עם כולם, אוכלים אצל כולם, ונפגשים עם כולם ברחבת בית הכנסת.
וכמעט כולם יוצאים מאוכזבים. משום ששוק הבשר הוא אשליה גדולה. זו אשליה שהמבחר אינסופי, ואולי עוד מעט תצא נסיכת חלומותיי מעזרת נשים, תשלח לעברי חיוך ממיס ונלך ביחד להופעה של יהודית רביץ. ואם היא לא יצאה עכשיו, אולי אראה אותה בשיעור ב"יקר", לובשת שמלה פרחונית ובידה סיפורי מעשיות של רבי נחמן. ואם לא שם, אז במקום אחר.
זו גם האשליה שמביאה אנשים לביצה ולעיתים רבות גם משאירה אותם כאן. לא צריך להחליט, לא צריך להתמקד, לא צריך לוותר. כי תמיד ישנה האפשרות שעדיין לא פגשתי אותה, והיא תופיע פתאום ובן רגע ישתנו חיי.
אז השנה אני שם לזה סוף. לא עוד לאשליה, לא עוד להתמכרות הזו לפוטנציאל המדומה. השנה אני לא בביצה בחג, ואני לוקח בחשבון שאני מפסיד את המנגל של הטיילורים.
השנה אני נוסע לתל אביב.
הבנתי שיש שם בחורות שאני עדיין לא מכיר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
