אם לא עכשיו אז

רוני עוברת לתל אביב.

היא הודיעה לי על זה כבר לפני שבוע, ועכשיו אתם גם יודעים.

רוני היא ירושלמית קלאסית. היא גרה בביצה קרוב לחמש שנים, מאז התחילה את התואר הראשון בעבודה סוציאלית. מאז היא הספיקה די הרבה: לסיים אותו, לעבוד כמעט שנתיים עם נוער בסיכון, לדעת לבשל כמעט כל דבר אפשרי, ללמוד פיסול קרמי ולהתחיל ללכת עם ג'ינס.

רוני לא מסגירה יותר מדי פרטים על הרצון למעבר. היא מסכמת את זה בזה שפשוט נמאס לה. נמאס לה, קודם כל, מהביצה עצמה. רואים את אותם האנשים כל הזמן, היא אומרת. מדי פעם מישהו נעלם ומתחתן, אבל הרוב סטטי. בכל אירוע היא גם פוגשת חמישה אקסים וצריכה להתעסק מלחמוק ממבטיהם המוכיחים, מתחננים, או מתנשאים.

נמאס לה גם מירושלים. מהעיר הזו, שהיא עיר במשקל כבד, ההולמת בך כל הזמן. נמאס לה ללכת ברחוב סתם למצוא שהיא באמצע הפגנה פוליטית. נמאס לה מכל ההתפרעויות של החרדים, ומחרדים בכלל, עם המבטים המוכיחים שלהם באוטובוס. נמאס לה מהכבישים המפורקים, ומהלכלוך, והתחבורה הציבורית הסיוטית. נמאס לה מאבן ירושלמית ונמאס לה להיות "חלק בלתי נפרד מההיסטוריה היהודית".

גם קצת נמאס לה מהדתיוּת של ירושלים. כי בירושלים כל דבר הוא דתי, אפילו המסיבות. כדי לראות חילונים יושבים בבית קפה בשבת צריך לשכור את שירותיו של חוקר טבע. כדי למצוא מופע אינדי צריך להסתובב עם אנתרופולוג. כל הסצנה החילונית נמצאת בסכנת הכחדה תמידית, כשהשמורה אט אט מצטמצמת לה לגבולותיה של רחביה, עם שלוחות חשאיות במרכז העיר.

היא לא תאמר את זה אף פעם, אבל היא קצת התעייפה מהדת. אני רואה את זה עליה, דרך כל מיני דברים שהיא נטשה בדרך הארוכה מהמדרשה ועד החלטתה הנוכחית. את החצאיות היא נטשה מזמן, אבל גם דברים אחרים: היא לא זוכרת מתי הפעם האחרונה בה התפללה, בירכה ברכת המזון, או הלכה לשיעור. זה לא שהיא רוצה להיות חילונית. היא רוצה לתת ביטוי לסימני השאלה שלה.

אז רוני תעבור לתל אביב. היא אמרה לי שהתחילה לחפש דירה, ושזה לא הרבה יותר יקר מהחורבה בה היא גרה בנחלאות. היא גם עושה הכנות מסוג אחר: קנתה שתי גופיות מחנות יד שניה, וספר של רבי נחמן, לאיזון. אני חושב שזה מה שהיא מחפשת. איזון.