אם לא עכשיו אז

צר לי, ידידי המלומדים ממני. ההסברה היא לא הבעיה שלנו.

כלומר, היא כן בעיה. אין לנו מושג איך לעשות אותה כמו שצריך. אנחנו מצטלמים גרוע, מתעוררים מאוחר, ומשקיעים יותר בשכנוע העולם שאין כאן גמלים מאשר בשליפת הסעיפים הנדירים מאמנות האו"ם שפועלים לטובתנו. תוסיפו לכל זה את התקציבים המזעריים המופנים לעניין, ואת העובדה ששר החוץ שלנו היה יכול לגרום לאינקוויזיטור לעשות במכנסיים, ותקבלו את הסטטוס שלנו בדעת הקהל העולמית.

אבל זו לא הבעיה, בה"א הידיעה. הפניית האצבע המאשימה כלפי משרד החוץ וההסברה לוקה בהבנה מוטעית של המציאות ה"הסברתית" והמשפטית. היא מניחה שהכל מסתכם ביחצ"נות טובה ובפרסום יעיל. לא כך המצב.

בשיח הבינלאומי, צמד מילות הזהב הן "זכויות אדם". בהן כולם משתמשים כדי להשיג תמיכה, להן כולם דואגים, ולהן מוקצים המשאבים הגדולים. אבל זכויות אלו אינן שוות לכולם, אלא רק לקורבנות. משום שהתקשורת, ובעקבותיה דעת הקהל העולמית, הפכה לאובססיבית בזיהוי הקורבנות והגנה עליהם. בכל סכסוך מחפשים את התוקפן ואת הקורבן, ומצדדים בשני. זה נשמע כמו חזון אחרית הימים, אלמלא היה הדבר נעשה באופן אוטומטי, ללא כל בחינה מעמיקה. המבחן לזיהוי הקורבן הוא פשוט: זה שמצטלם כמסכן, חלש, ונעדר הגנה, הוא הקורבן המיידי. זה שנהרג יותר. ילד הוא קורבן. חייל הוא לא קורבן. וזה לא משנה אם הילד ממולכד עד הנחיריים והחייל משחק כדור נוצה.

וצודק מי שיטען שזה לא תמיד עוזר לקורבנות, שבמקרים רבים נשחטים לפני שהעולם מתעורר, ואני מזכיר את התנהלות העולם בעת הטבח ברואנדה ורצח העם בדרפור. אבל אם תופסים את המצב לפני ההתנגשות הסופית, ויש מקומות בעולם בהם העולם מקפיד על כך למרות שאין חשש אמיתי לטבח, החבר'ה המוסריים האלו ייצאו להגנת הקורבן בכל מחיר.

לכן, ההסברה הייתה יכולה להועיל אם הייתה עומדת מולנו ישות מדינית מקבילה ושוות ערך. אם זה היה המצב, מערך דוברות יעיל ומקצוען היה יכול להדוף כל טענה שקרית של הצד שכנגד. אבל המצב איננו כזה, ומשום כך, אנו נידונים להפסד הסברתי ידוע מראש. נוכל להראות צילומי וידאו של מחבלים מבצעים לינץ' בחייל, וב-CNN ישאלו למה השתמשנו בנשק חם. נוכל לפרוש יריעות ועליהם נשקים שלא היו מביישים את כוח המחץ, וב-Sky News היו מצלמים את האולר שנפל מהכיס של נער הסיפון. נוכל להגיש למחבלים מיץ פטל, והעיתונאי השבדי יכתוב כמה לא מוסרי שאנו משקים את צאצאי הכנענים מדם חבריהם, ואז אופים מזה מצות.

אם אנחנו רוצים לנצח בהסברה, אנחנו צריכים לחזור להיות הקורבנות. את "רשימת שינדלר" כולם אוהבים. אם הם היו מנצחים ב-48', בהנחה שמישהו היה נשאר כאן בחיים, היינו יכולים "ליהנות" ממעמד של קורבנות. אם היו נהרגים לנו יותר ילדים בפיגועים רצחניים, או נחטפים יותר חיילים צעירים, היינו מתקרבים למעמד כזה. אבל זה מחיר שאנחנו לא יכולים ולא מוכנים לשלם. משום שחיי אדם יותר חשובים מאיך אנחנו נראים בעולם. מבחינתי, שיצלמו תמונות של חיילים מפזרים באלימות את המפגינים שמשליכים אבנים, ושכל חייל יחזור הביתה בריא ושלם. ואם נדונו לתדמית שלילית בעיני דעת הקהל עולמית, נתמודד.

אפשר להשקיע בהסברה, אבל בואו ניקח אותה בפרופורציה. כאשר משחקים משחק מכור מראש, כדאי מאוד לשחק טוב, אבל לא לשים על זה את כל הכסף.