אם לא עכשיו אז

• הייתי: בעד דיור בר השגה, נגד יוקר המחייה, נגד ההפרטה, נגד ניצול עובדי הקבלן.
• לא הספקתי: התחבורה הציבורית בירושלים, הצלת החינוך בישראל.
• לא בטוח שאני מסכים: הפגנת המתמחים ברפואה, הפגנת עובדי ההסתדרות, הפגנת האמהות החד-הוריות.
• לא רלוונטי אלי בחצי השנה הקרובה: הפגנת הדיור בפריפריה.
• לא רלוונטי אלי ואין לי את הציוד המתאים: מחאת העגלות.

***

כתבתי שני סטאטוסים בפייסבוק, ומיד הפכתי לאחד ממנהיגי המחאה. אנשים שואלים אותי איפה ההפגנה הקרובה, דרך אילו רחובות ההפגנה תעבור ומה יהיה בפלייליסט. והאמת היא שאני לא באמת מהמפגינים השרופים, שישנים באוהל ונשארים בגן הסוס עד עשר בלילה בשביל לדבר ב"מליאה". אני בכלל עובד מדינה, וכל ענייני המחאה שלי הם על אש קטנה. אבל כתבתי שני סטאטוסים בפייסבוק, ונהייתי דפני ליף של המגזר. הפייסבוק הוא אלוהי המחאה.

***

כן, הכל מבולגן במחאות. זה בלט מאוד כשהלכנו מכיכר צה"ל לכנסת לפני שבועיים. עשרה מובילים עם מגאפון, התפצלויות על ימין ועל שמאל, עשרים סיסמאות בו-זמנית, בלאגן. אפשר היה ללמוד מהימין הדתי איך לעשות הפגנה מסודרת. להתוות בכרזות לקראת ההפגנה את המארגנים, לפי הלוגו בתחתית הדף, ואת ההיררכיה שתנהיג את ההפגנה - רבנים ואישי ציבור.

אבל הבלאגן הזה מוכיח שזו מחאה עממית. שכל אחד בא כי הוא רצה, לא כי ארגנו לו הסעה וראשי הישיבה הודיעו שזה ממש חשוב. ולכן המחאות הראשונות היו יותר יפות מאלו של המוצ"שים האחרונים, שם הכל גרנדיוזי ומאורגן היטב ונוטף ריח של הקרן החדשה לישראל. ואיפה קלמן ליבסקינד כשצריך אותו.

***

אני קצת לא מבין איך אפשר להיות מחוץ לגל המחאה בחודש האחרון. איך אפשר לשבת בבית ולהיות סקפטי כל היום, ולתהות האם זה ילך, ולהסכים שזה חשוב אבל לא לעשות כלום. ראשית, המחאה הזו היא הדבר הכי טרנדי שקרה כאן מאז הגוגואים, וההוכחה: הדתיים הציפו את המאהל בערב תשעה באב. והפרשנות: הציבור הכי אנטי-טרנדי-בכאילו, ביום הכי אנטי-טרנדי-באמת, במקום הכי טרנדי בארץ? חייב להיות כאן משהו בעל כוחות טרנדיים על-טבעיים.

אבל שנית, באמת, זה כל כך נכון. קשה לחיות כאן. קשה כי ברגע שיוצאים למדינות אחרות מבינים שיש עולם שפוי בחוץ, שבו אין לחץ, דברים מתנהלים בצורה רגועה ונכונה, ואם אתה ממעמד הביניים תצטרך הרבה כישרון כדי לא לגמור את החודש. אז גם אם נהיה סקפטיים, ולא ייצא מזה כלום, לפחות נוכל לומר שהיה קיץ אחד שבו אנשים מכל הארץ צעקו על הממשלה שקשה להם - בצדק, במקום לצעוק אחד על השני - סתם.