אם לא עכשיו אז

למי שלא שם לב, בימים האחרונים אני מנהל מאבק פייסבוקי ער במיוחד עם כל העולם ורופא המשפחה שלו בנוגע לשביתת הרופאים, התפטרות המתמחים, ההסכם שהושג ומה לא.

התחושה הכללית היא שבסיפור הזה, שנמשך כבר מאפריל, יש ערבוביא של הכל בהכל - אמוציות ואידיאלים, חזירות וצדק חברתי, בית הדין לעבודה ומשפט העבודה הקיבוצי, שביתות והתפטרויות. אז אני רוצה לעשות קצת סדר מנקודת המבט שלי.

אני מניח שלא צריך לספר על הפרטים. כולנו יודעים פחות או יותר על מה מדובר. מה שכן צריך לדעתי לעשות זה להבין שלא הכל קשור להכל.

בישראל ישנה "משפטיזציה של החברה". אני לא יודע אם זה בשל כמויות החקיקה האינסופיות, הנגישות של אזרחים למידע - מה שמאפשר להם לתבוע את זכויותיהם, הגישה שהכתיב נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר אהרון ברק לפיה "הכל שפיט", ריבוי המחלוקות או האינפלציה הפסיכית בעורכי הדין. כנראה שמדובר בשילוב של כל אלו. מה שאני יודע זה שכל דבר מגיע היום לבית המשפט, בין אם שם הפתרון ובין אם לאו.

לזכותו של בית הדין לעבודה ייאמר ששופטיו אינם רצים אלי קרב. טבעו של עולם העבודה הקיבוצי, בניגוד למשפט העבודה הפרטיקולרי, הוא שיש איזון: במקום מצב בו מעסיק חזק עומד מול עובד חלש, מעסיק חזק עומד מול ארגון עובדים חזק, שבצעדים ארגוניים מסוימים יכול לגרום לו נזקים חמורים. לפיכך, הגישה היא שבית הדין לא צריך להתערב בכל סכסוך, ו"ישחקו הנערים לפנינו". אבל המשחק הזה הוא לא התאבקות בסגנון חופשי. גם הכלי החזק ביותר - השביתה - כפוף לכללים מסוימים, מתוך הבנה שמתאבקים בתוך הזירה ולא שוברים את הכלים, כדי שלא ייוצר יותר נזק בסופו של דבר.

בזירה המשפטית, המתמחים המתפטרים הפסידו. הם לא הפסידו כי הם פחות צודקים. הם הפסידו כי הצעדים היו מנוגדים לכללי המשחק. לגבי הרלוונטיות של כללי המשחק - אעיר בסוף. בינתיים, נניח שהמושגים "ארגון יציג", "צעדים ארגוניים", ו"התפטרות חוקית" רלוונטיים. אי אפשר לשחק את המשחק עד שמתחילים להפסיד, ואז להתחיל להרביץ. זה אולי נשמע כמו פלפול משפטי מתוחכם, אבל כל מי שמכיר את נשיאת ביה"ד נילי ארד, יודע שאי אפשר להוביל אותה באף: ברור שאי אפשר לבצע צעדים ארגוניים, במיוחד כאלו דרסטיים, על ידי קבוצה קטנה של עובדים, לאחר חתימה על הסכם. אישור הדבר יוביל לכאוס מוחלט בעולם העבודה.

שוב, יכול להיות שההסכם הוא הסכם רע. אני נוטה לחשוב שכנראה הוא לא כל-כך רע, אם מנהלי בתי חולים בפריפריה (יעד לאומי, אגב) תומכים בו, ומתמחי הפריפריה לא הגישו מכתב התפטרות אחד. אבל בהנחה שהוא רע: כמו שסבתא של מישהו בטח אומרת - "זה-מה-יש". וזה-מה-יש לא בגלל שאידלמן התקפל ושלנציגי הרופאים לא אכפת, זה-מה-יש כי זה מה שאפשר להשיג במשא ומתן כזה. סכסוך קיבוצי ושביתה אינם מטות קסמים, שבהניפם יסכים המעסיק לכל דרישות העובדים. סכסוך קיבוצי מוביל למשא ומתן שבסופו כל צד מתקפל מדרישותיו המקוריות ומסכים על מתווה אחר. השביתה, להזכירכם, היתה ארוכה מאוד. אף אחד לא יודע כמה חיי אדם היא גבתה. הצדדים לא הגיעו להסכמה, וכשכבר היתה הסכמה, נציגי המתמחים הקימו קול זעקה והדברים נפתחו שוב. לבסוף הלכו לגישור, מהלך נדיר בישראל שנציגי הרופאים התנגדו אליו כמעט לכל אורך הדרך. ואחרי הכל - זה מה שיצא. אז אולי זה מה שאפשר היה להשיג.

שביתה ואף התפטרות, כחלק מסכסוך קיבוצי, אינם הדרך היחידה לדחוף רפורמה במערכת ציבורית כגון מערכת הבריאות. זה אולי זרז טוב, ומשפיע על דעת הקהל, אבל דרכים אחרות הן כנראה יותר אפקטיביות, כגון פעילות פרלמנטארית, עיצוב דעת קהל ואולי גם מחאת אוהלים, ימים יגידו. (יש גם את העניין הזה של מינוי שר ממשי ואמיתי)

ומילה לסיום: יכול להיות שאחת המסקנות ממאבק הרופאים היא שמשפט העבודה הקיבוצי יצטרך לעבור שינוי בשנים הבאות. בעידן של רשתות חברתיות, יכול להיות ש"ארגון יציג" - המתנהל לרוב כמו מועצת חכמי התורה - הוא מושג שצריך לעבור רענון כדי באמת לאפשר לכל הקולות בתוך ארגון העבודה להישמע. יכול להיות שבעידן של חברה אזרחית מתחזקת, גם לציבור הנהנה משירותים ציבוריים צריך שיהיה קול בעת סכסוך רחב היקף כמו סכסוך הרופאים. לדברים הללו יש השלכות על משפט העבודה, כפי שאני מקווה שיש לשינויים שמתרחשים לנגד עינינו השלכות על שיטת הממשל בישראל ועל דרך קבלת ההחלטות והתוויית המדיניות. ושוב, ימים יגידו.