אם לא עכשיו אז

תקציר השבועות הקרובים: יאיר לפיד יקים מפלגה. יצרף אליו אנשים שיש להם שמות משפחה אבל רק הוא יכול לכנות אותם בשמם הפרטי. ינסוק בסקרים, יפזר הבטחות, וידבר בצורה שקולה, בדיוק כפי שיועץ התקשורת שלו, איך קוראים לו, יאיר לפיד, אמר לו לעשות.

אבל מה שמעניין באמת זה שהליכתו של לפיד לפוליטיקה הולכת לתת את האות לאיחוד נדיר של - ותסלחו לי על המילה, היא הולכת לככב כאן הרבה - פלצנים מכל שכבות האוכלוסייה: דתיים וחרדים וחילונים, שמאלנים וימניים, ציוניים ופוסט-ציוניים ופרה-ציוניים, נערי גבעות והיפסטרים, קוראי "הארץ" ומעלעלי "ישראל היום": כל פלצן בראשית דרכו יוסיף את תובנותיו למדורת השבט של החבר'ה הפחות-מקובלים - ללפיד אין ניסיון; הוא פופוליסט; הוא יודע רק לדבר ולכתוב; הוא לא מספיק ימני; הוא לא מספיק שמאלני; בעצם אין לו בכלל אג'נדה; הוא יותר מדי פרווה עם כולם; הוא חבר של עינת שרוף; שירת הסירנה זה סרט משעמם; כלכלתה של מדינה קטנה במזרח אסיה בנויה על צריכתו האובססיבית לתכשירי שיער; ועוד כהנה וכהנה.

כניסתו של יאיר לפיד לפוליטיקה הישראלית היא מכה לפלצנות הפסבדו-אידיאולוגית פסבדו-אירופאית פסבדו-חלוצית שהפכה להיות הבון-טון של החברה הישראלית, כאשר כל קוץ הוא פרח וכל סטודנט שנה א' למדעי החברה הוא אינטלקטואל מהפכן. היא מכה לפלצנות משום שהיא מכה בה בלא פחות מפלצנות נגדית. הרי יאיר לפיד, שהצליח להגדיר בלא פחות מ-4892 טורים בעיתון מהו ישראלי אמיתי, הוא אבי אבות הפלצנות: הוא הרי יודע בדיוק מהי ציונות, ומחבר אותה איכשהו לג'וינטים שיואבי שלו מעשן בבוליביה; הוא מבליח אחת בחודש עם סיפור על איך אבא שלו נשבע, כבר באירופה, שלעולם לא יכריחו יהודים לשמוע מוזיקה מזרחית בגלגל"צ; הוא מתאר את מעמד הביניים הישראלי כאילו מדובר בצבא אבירים צלבני שעוד רגע יקום ויפתח במלחמת קודש ערכית להשבת ערכי הדמוקרטיה, ישראליות, ולהקת הנח"ל. יאיר לפיד הוא אבי אבות הפלצנות המדויקת, הכתובה היטב, הנעימה לאוזן. ובגלל זה הוא ידרוך על ראשי הפסבדואים כל הדרך לכנסת.

האם אצביע בשבילו? זו כבר שאלה אחרת. מצד אחד, הוא לא פחות שחצן מביבי, לא פחות פוזיונר מברק, לא פחות עמום אידיאולוגית מלבני, ובטח שפחות אלים מאנסטסיה מיכאלי.

מצד שני, כמה שהוא פלצן. אפשר למות.