אם לא עכשיו אז

בסוף ספרו "זקן כחול", חושף קורט ונגוט את יצירתו האחרונה של גיבור הספר – צייר, שהוא אלמן ערירי, פליט מארצו ומתבודד. היצירה מתארת עמק רחב, אי שם באירופה, בזמן תום מלחמת העולם השנייה. חיילים, פצועים, שבויי מלחמה וניצולי מחנות ריכוז עומדים בערבוביא ומביטים על הצופה, פניהם עייפות ומלוכלכות. גודלה של היצירה עצום: היא נפרשת על עשרות מטרים של עץ, כאשר מתחת לציור הענקי כותב הגיבור את צוואתו:

"עכשיו הגיע תור הנשים".

ואני מסיים לקרוא את הראיון עם הרבנית (בזכות עצמה) מלכה פיוטרקובסקי, ראש מדרשת לינדנבאום לשעבר, ותוהה לעצמי האם לא הגיע הזמן שאנחנו נאמר לעצמנו את אותו הדבר.

הציבור הדתי צמא למנהיגים. המציאות תוכיח: אנשים שמבקשים לשמור על צורת חיים לפי אמות מידה דתיות או הלכתיות מחפשים את מי שינחה אותם. לא מדובר רק בחסידים שוטים, אלא גם באנשים חושבים שמחויבים בצורה זו או אחרת להלכה אך בוחנים את היהדות שלהם באופן ביקורתי.

אינני מדבר על מנהיגים שייטלו מהציבור את יכולת הבחירה ויכתיבו לו השקפת עולם ודרך חיים, אלא מנהיגים שיאתגרו אותו, ילמדו אותו ויהוו מורי דרך ונותני עצה. אני מדבר על מנהיגים שיפנו שאלות ביקורתיות גם כלפי עצמם ויהיו נציגים לא רק של ההלכה בקרב הציבור, אלא של הציבור בקרב ההלכה. ואני מדבר בעיקר על מנהיגות.

כאמור, אנחנו כל הזמן מחפשים מנהיגים. כל קהילה מחפשת רב, ויש כיום מכונים שמטרתם להכשיר רבנים להיות מנהיגי קהילות. אבל האם לא הגיע הזמן להסיר את המסיכה השובינסטית שאנחנו מתעקשים לעטות על עצמנו, תוך כדי התכחשות לקיומה, ולשאול – מדוע מנהיג ולא מנהיגה? מדוע אנחנו מתעקשים להכתיר גדולי דור, בזמן שגדולות חיות בינותינו, אשר תורתן מקיפה, נגישה ונוגעת לכל אחד ואחת מאיתנו?

השאלה הזו איננה נשאלת בואקום. ברור לי שיש פסול בכך שאנחנו מתעקשים למנות פוסקי הלכה ולא פוסקות הלכה, בזמן שחצי מהציבור עליו יחולו הפסיקות (ואף מעט יותר מכך) מורכב נשים. ברור שיש פסול בכך שבכל בית דין יושבים שלושה גברים, בזמן שהמתדיינים אינם גברים בלבד. ברור שיש פסול בכך שבכמעט בכל מוסד אליו תפנה הנערה הדתית, בראש ההיררכיה יעמוד גבר, על אף שהוא אינו חכם, אינו ותיק ואינו מנוסה מנשים רבות הנמצאות המערכת.

זה לא עניין פורמאלי בלבד. אני קורא את הראיון עם הרבנית פיוטרקובסקי ורואה שבכוחה של פסיקה נשית לגעת בצורה אחרת בעניינים כמו משפחה, גוף, ומיניות. יש שם רגישות אשר כמעט נעדרת מהשיח ההלכתי של היום. אבל הרגישות הזו אינה מותרות, היא אינה תחום חוץ-הלכתי שמופיע רק כאשר יש לקונה בספרות השו"ת: רגישות זו הכרחית ל"צרכני ההלכה" ולהלכה כאחד: היא הכרחית לצרכני ההלכה, המדברים כיום שפה עשירה יותר מבעבר, שפה בה קולו של האחר, שהודר מן השיח הציבורי במשך דורות, נשמע בה יותר ויותר. לא מתקבל על הדעת שקולה של האישה ישפיע עלינו בכל התחומים בחיים ויעצב שפה חדשה, כאשר רק ההלכה, אשר לה מקום נכבד בחיינו הדתיים, תתקיים עדיין בגבולות השפה הישנה. ומכאן שהיא הכרחית גם להלכה עצמה, שהרי בלעדיה היא תהיה פחות ופחות רלוונטית.

הרגישות הזו היא חלק אינהרנטי מחיינו, והגיע הזמן להחזיר אותה.

הגיע תור הנשים.