אני יושב עם משה בבית קפה בתל-אביב המזיעה. לח וחם פה, ומשענת הכסא נדבקת לי לחולצה שנדבקת לי לגב. את משה הכרתי בצבא, וכבר אז שמתי לב שמשה הוא מאלו שמבינים. משה אדם חכם, רציונלי, אחר כך גם הלך לאוניברסיטה. ואני, כשאני לא מבין מה יהיה עם המדינה הזו, קופץ לתל-אביב לשמוע את דעתו.
אז מה, אני שואל את משה. מה יהיה.
הכיבוש, הוא עונה ומעלעל בעיתון היומי. הכיבוש דופק פה הכל.
עזוב אותך השטחים, אני אומר. נמאס לי כבר מזה. מה יהיה עם המצב החברתי? עם הפערים?
אמרתי לך, זה בגלל הכיבוש, הוא משיב לי מתוך העיתון. הוא עצבני, ובצדק. הכיבוש משחית אותנו מבפנים, ואם לא אכפת לנו מסבלם של הערבים, למה שיהיה אכפת לנו פתאום מסבלם של העניים? וחוץ מזה, הוא מוסיף, כל הכסף הולך להתנחלויות.
וואלה, הגיוני, אני חושב. משה בחור הגיוני. ומה יהיה עם השחיתות?
הכיבוש, הוא עונה. הפנים שלו מאחורי העיתון. צריך לגמור עם הכיבוש, כי כל עוד העיניים של המשטרה על הערבים, אף אחד לא שם לב לאן כל הכסף של המדינה נעלם. כל הפוקוס של המדינה הזו כבר ארבעים שנה ממוקד על לרדוף אחרי הערבים בחתול ועכבר.
וואלה. יש משהו בדברים.
ומה יהיה עם כל ההטרדות המיניות, אני שואל, שלא לדבר על האונס המחריד של האבא ושתי הבנות שלו. כמה זמן הוא אנס אותן, איזה עשר שנים, לא?
שתים עשרה, הוא שולף. משה מעודכן בחדשות. זה הכיבוש משחית את הנפש שלנו, הוא מנתח ומותח קו ישר, אנחנו מתעללים בפלסטינאיות במחסום ואז חוזרים מהמילואים ואונסים את הבנות שלנו. אלימות זה לא משהו שמשאירים בשטחים.
ומה יהיה עם תאונות הדרכים? זו מכת מדינה, אני אומר לך.
הכיבוש. משה פוסק ועיניו עדיין בעיתון. הוא סורק כל ידיעה לאורכה ולרוחבה. זה הכיבוש הזה, שמעוות לנו את המנטליות שאנחנו כל הזמן צריכים לנצח, ואז אנחנו באים לכביש ונוסעים כמו שומאכר בכביש עירוני.
ואיראן?
הכיבוש. משה שולח את היד שלו לגשש אחר הקפה. לא היו שונאים אותנו ככה אם לא היינו ממשיכים איתו.
והכסף לניצולי השואה?
הכיבוש. הוא מוצא את הספל. אנחנו נהיים דומים לנאצים.
והזיהום של תחנת רידינג?
הכיבוש. הוא לוגם מהקפה שלו. מאחורי העיתון.
והעונה המי-יודע-כמה של כוכב נולד?
זה? הוא מרים עיניו מהעיתון.
זה בגלל ביבי.
אז מי אמר שהשמאל טוען שהכיבוש אשם בהכל.