(זהירות: הקטע הבא נכתב מתוך עצבים)
קיבלתי מייל נרגש: הגיע הזמן לעשות ולא רק לדבר!
זה באמת מרגש ומעורר וחשוב, הנסיון להוציא את החברה הישראלית מהאדישות היום-יומית לגבי המצב בשדרות. אני לא צריך לספר לכם מה הולך (או עף, או נוחת) שם. העזרה לשדרות איננה הכרחית "רק" משום שיש שם אנשים שחיים מצב בלתי נסבל של מלחמה אלא גם משום שהמאבק של אנשי שדרות הוא מאבק הבוחן את הסולידריות הישראלית. כישלונו הוא כישלוננו בתור חברה ועם.
אז יש יוזמות רבות – עושים שם שבתות, הולכים לקניות, כותבים מכתבים, מבקרים באוהל המחאה וגאידמק מגדיל לעשות ומוציא משם אוטובוסים לאיזורים שקטים יותר. המון אהבה, רצון טוב, ואידיאלים נקיים.
אלא שההתמקדות בעזרה מעין זו היא לא יותר מאשר פתטית.
גבירותי ורבותיי, אני לא יודע אם שמתם לב: יש ממשלה בישראל. רקובה ומטומטמת, מסואבת ופחדנית. ממשלה שעסוקה בלשמור על עצמה שלא תתפרק, עם ראש ממשלה שהוא פוליטיקאי מצוין ומנהיג סוג ז'.
האחריות למצב בשדרות היא קודם כל על הממשלה. אחר-כך על האזרחים. אנחנו חיים במדינת לאום ריבונית שאמורה להגן על אזרחיה. זה התפקיד העיקרי והבסיסי ביותר שמוטל עליה - הגנה על אזרחיה. היא לא עושה את זה, ואין תירוצים. הקסאמים על שדרות מהווים התקפה בלתי פוסקת ע"י ישות מדינית עוינת, ולזה יש פתרונות צבאיים. פתרונות שאולי לא נעימים במיוחד, אבל גם בשדרות זה לא פיקניק.
והממשלה לא עושה כלום. יום רודף יום, קאסם נופל אחרי קאסם, וכלום.
אתם רוצים לעזור לשדרות? בבקשה, תעזרו להפיל את הממשלה. תצאו לרחובות, תתחברו לאיזה מאבק נגדה, יש מספיק לכולם. רוצים להיות יותר יעילים? תתפקדו למפלגה. קחו חלק במשחק הפוליטי המלוכלך. תעשו משהו להעיף מכאן את החבורה השלומליאלית הזו של אולמרט, בראון, ורוחמה אברהם-בלילא.
ככה עוזרים לאנשי שדרות ומפסיקים את הקסאמים. לא בפוצי-מוצי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
