אם לא עכשיו אז

[מחשבות של קו 19: נשים חרדיות בקרחת מבצבצת מתחת למטפחת זולה, ציפורניים גזוזות על אצבעות מחוספסות משטיפת רצפות, בישולים, ועוד רצפות. נשים בחליפה עבה וכבדה, בפאה סינתטית, עמוסות שקיות אוכל עני.

כלא של כיעור כפוי, חיים שאוּלים, ספרי תהילים קטנים שמעידים על מחשבה כבויה יותר מאשר על אמונה תמימה.

מעטים הדברים שדוחים אותי יותר מאשר דיכוי. כיצד חברה שלמה חיה בצורה כזו?]

מהו הערך העליון בחברה החרדית של ימינו? לצערי, דעתי היא שזה לא קיום מצוות. ולא חסד, וזה גם לא לימוד תורה. בחברה החרדית יש אמנם מאות מוסדות לתלמוד תורה, מאות ארגוני חסד, והקפדה על קלה כבחמורה. אך התנהלותה של החברה החרדית אינה נראית לי כהתנהלות של חברה החיה לאורם של אידיאלים. זו התנהלות של חברה שמנסה בכל כוחה לשמר אותם. מה הם בדיוק? תשאל ותשמע קיטועי מילים, או סיסמאות הנורות מהפה ללא חשיבה מעמיקה. אני מוצא שהערך העליון בחברה החרדית של ימינו הוא שמירה קפדנית על עצמה. וכשאני מסתכל החוצה מהאוטובוס אני רואה ערימות של הלכות מחמירות שעבר זמנן, והסיבה היחידה שהן נשמרות היא כי הן משמרות.

פעמים רבות שמעתי את האמירה הבאה: בכדי לקבל את התורה בני ישראל היו חייבים להיות במדבר. שם, מחוץ לארץ המובטחת, הם יכלו לקבל את דבר ה' בטהרתו. מדוע שם? מכיוון שבכדי למצוא אמת, על האדם להשאיר מאחור את המסגרות המוכּרות, את תבניות חשיבה שמהוות גיבוי לכל בעיה עמוקה, אך גם מנטרלות את היכולת להיפתח מחדש לחלוטין.

יוצא מכאן שהחיפוש אחרי האמת טומן בחובו סיכון רב, מכיוון שנטישת המסגרות המוכרות מותירה את האדם חסר הגנות בפני מה שימצא, ועל כן יכול הוא למצוא עצמו בקצה אחר של העולם ושל המחשבה.

ובהקשר הדתי: ברדיפה מוחלטת ובלתי תלויה אחר האמת, הצדק, ואפילו המעשה הרצוי בעיני ה' ישנו סיכון אינהרנטי: שלא נמצא שם את ה'. ואם נמצא, שהתפוררות המסגרות תשכיח את דרישותיו.

קחו לדוגמא את מנדלסון. הפילוסוף היהודי גרמני חקר את האמת והיה אמיץ באורח חייו (שהיה דתי לגמרי) מחד ובמחשבתו הפתוחה מאידך. אך היציאה מהמסגרות נתנה את אותותיה בנכדיו: כולם עד האחרון שבהם התנצרו.

ניתנת לנו בחירה קשה: מחד ניצבת ההליכה אחר האמת שלנו, שמורכבת משמירת ההלכה אך גם מפיתוח השקפה שרגישה לשינויי הזמן. היתרון: היכולת להכניס לתוך מערך השיקולים היהודי גם שיקולים של צדק, רגישות לסבל, סובלנות ועוד כמה ערכים שבאים ממערב. הסיכון: כרסום במעמדה של ההלכה, ומתוך כך אולי התערערות מעמדה בכלל.

מאידך: שמרנות אדוקה, קהת חושים ומחמירה. אין חדש מן התורה. עמדה זו לא אטרקטיבית במיוחד, אך היא כוללת בעסקת חבילה גם פרס מפתה: ודאות. ודאות כי ההלכה תמשיך להישמר, גם אם היא תיהפך תלושה לגמרי מן המציאות הסובבת. ודאות כי את התורה ימשיכו ללמוד. ודאות ששום דבר לא ישתנה, ומה שהיה הוא שיהיה.

אל יהא דבר זה קל בעינינו, גם אם חלקנו אינם שומרים תורה ומצוות. המחשבה על עולם ללא תורה, בין אם זו נתפסת כדבר ה' ובין אם היא נתפסת כטקסט קנוני שמצליח לשמר את תרבותו של העם היהודי בצורה שאין שני לה בהיסטוריה, היא לא פחות ממזעזעת. נטלת מהעם היהודי את התורה, ונטלת ממנו את תמצית קיומו הכמעט-מיסטי, הנצחי.

החברה החרדית, זו שנבנתה והתבצרה החל מאמצע המאה ה-19, הכריעה בסוגיה. רבניה ראו ורואים את תוצאות ההשכלה והציונות והחליטו ללכת בשביל המגביל חיים וחירות מחשבה ומאפשר ודאות ונצחיות. דיכוי האשה, החיים הסגפניים, צרות האופקים – כולם המחיר של אותה החלטה.

אפשר להעביר ביקורת עד מחר, ואני באמת עושה את זה כשזה מעניין מישהו, אבל לרבנים שם היה את האומץ (או את הפחדנות) להחליט.

השאלה היא האם לנו יש את האומץ להחליט. והאם אנחנו מוכנים לשלם את המחיר.