אם לא עכשיו אז

תקציר השבועות הקרובים: יאיר לפיד יקים מפלגה. יצרף אליו אנשים שיש להם שמות משפחה אבל רק הוא יכול לכנות אותם בשמם הפרטי. ינסוק בסקרים, יפזר הבטחות, וידבר בצורה שקולה, בדיוק כפי שיועץ התקשורת שלו, איך קוראים לו, יאיר לפיד, אמר לו לעשות.

אבל מה שמעניין באמת זה שהליכתו של לפיד לפוליטיקה הולכת לתת את האות לאיחוד נדיר של - ותסלחו לי על המילה, היא הולכת לככב כאן הרבה - פלצנים מכל שכבות האוכלוסייה: דתיים וחרדים וחילונים, שמאלנים וימניים, ציוניים ופוסט-ציוניים ופרה-ציוניים, נערי גבעות והיפסטרים, קוראי "הארץ" ומעלעלי "ישראל היום": כל פלצן בראשית דרכו יוסיף את תובנותיו למדורת השבט של החבר'ה הפחות-מקובלים - ללפיד אין ניסיון; הוא פופוליסט; הוא יודע רק לדבר ולכתוב; הוא לא מספיק ימני; הוא לא מספיק שמאלני; בעצם אין לו בכלל אג'נדה; הוא יותר מדי פרווה עם כולם; הוא חבר של עינת שרוף; שירת הסירנה זה סרט משעמם; כלכלתה של מדינה קטנה במזרח אסיה בנויה על צריכתו האובססיבית לתכשירי שיער; ועוד כהנה וכהנה.

כניסתו של יאיר לפיד לפוליטיקה הישראלית היא מכה לפלצנות הפסבדו-אידיאולוגית פסבדו-אירופאית פסבדו-חלוצית שהפכה להיות הבון-טון של החברה הישראלית, כאשר כל קוץ הוא פרח וכל סטודנט שנה א' למדעי החברה הוא אינטלקטואל מהפכן. היא מכה לפלצנות משום שהיא מכה בה בלא פחות מפלצנות נגדית. הרי יאיר לפיד, שהצליח להגדיר בלא פחות מ-4892 טורים בעיתון מהו ישראלי אמיתי, הוא אבי אבות הפלצנות: הוא הרי יודע בדיוק מהי ציונות, ומחבר אותה איכשהו לג'וינטים שיואבי שלו מעשן בבוליביה; הוא מבליח אחת בחודש עם סיפור על איך אבא שלו נשבע, כבר באירופה, שלעולם לא יכריחו יהודים לשמוע מוזיקה מזרחית בגלגל"צ; הוא מתאר את מעמד הביניים הישראלי כאילו מדובר בצבא אבירים צלבני שעוד רגע יקום ויפתח במלחמת קודש ערכית להשבת ערכי הדמוקרטיה, ישראליות, ולהקת הנח"ל. יאיר לפיד הוא אבי אבות הפלצנות המדויקת, הכתובה היטב, הנעימה לאוזן. ובגלל זה הוא ידרוך על ראשי הפסבדואים כל הדרך לכנסת.

האם אצביע בשבילו? זו כבר שאלה אחרת. מצד אחד, הוא לא פחות שחצן מביבי, לא פחות פוזיונר מברק, לא פחות עמום אידיאולוגית מלבני, ובטח שפחות אלים מאנסטסיה מיכאלי.

מצד שני, כמה שהוא פלצן. אפשר למות.

למי שלא שם לב, בימים האחרונים אני מנהל מאבק פייסבוקי ער במיוחד עם כל העולם ורופא המשפחה שלו בנוגע לשביתת הרופאים, התפטרות המתמחים, ההסכם שהושג ומה לא.

התחושה הכללית היא שבסיפור הזה, שנמשך כבר מאפריל, יש ערבוביא של הכל בהכל - אמוציות ואידיאלים, חזירות וצדק חברתי, בית הדין לעבודה ומשפט העבודה הקיבוצי, שביתות והתפטרויות. אז אני רוצה לעשות קצת סדר מנקודת המבט שלי.

אני מניח שלא צריך לספר על הפרטים. כולנו יודעים פחות או יותר על מה מדובר. מה שכן צריך לדעתי לעשות זה להבין שלא הכל קשור להכל.

בישראל ישנה "משפטיזציה של החברה". אני לא יודע אם זה בשל כמויות החקיקה האינסופיות, הנגישות של אזרחים למידע - מה שמאפשר להם לתבוע את זכויותיהם, הגישה שהכתיב נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר אהרון ברק לפיה "הכל שפיט", ריבוי המחלוקות או האינפלציה הפסיכית בעורכי הדין. כנראה שמדובר בשילוב של כל אלו. מה שאני יודע זה שכל דבר מגיע היום לבית המשפט, בין אם שם הפתרון ובין אם לאו.

לזכותו של בית הדין לעבודה ייאמר ששופטיו אינם רצים אלי קרב. טבעו של עולם העבודה הקיבוצי, בניגוד למשפט העבודה הפרטיקולרי, הוא שיש איזון: במקום מצב בו מעסיק חזק עומד מול עובד חלש, מעסיק חזק עומד מול ארגון עובדים חזק, שבצעדים ארגוניים מסוימים יכול לגרום לו נזקים חמורים. לפיכך, הגישה היא שבית הדין לא צריך להתערב בכל סכסוך, ו"ישחקו הנערים לפנינו". אבל המשחק הזה הוא לא התאבקות בסגנון חופשי. גם הכלי החזק ביותר - השביתה - כפוף לכללים מסוימים, מתוך הבנה שמתאבקים בתוך הזירה ולא שוברים את הכלים, כדי שלא ייוצר יותר נזק בסופו של דבר.

בזירה המשפטית, המתמחים המתפטרים הפסידו. הם לא הפסידו כי הם פחות צודקים. הם הפסידו כי הצעדים היו מנוגדים לכללי המשחק. לגבי הרלוונטיות של כללי המשחק - אעיר בסוף. בינתיים, נניח שהמושגים "ארגון יציג", "צעדים ארגוניים", ו"התפטרות חוקית" רלוונטיים. אי אפשר לשחק את המשחק עד שמתחילים להפסיד, ואז להתחיל להרביץ. זה אולי נשמע כמו פלפול משפטי מתוחכם, אבל כל מי שמכיר את נשיאת ביה"ד נילי ארד, יודע שאי אפשר להוביל אותה באף: ברור שאי אפשר לבצע צעדים ארגוניים, במיוחד כאלו דרסטיים, על ידי קבוצה קטנה של עובדים, לאחר חתימה על הסכם. אישור הדבר יוביל לכאוס מוחלט בעולם העבודה.

שוב, יכול להיות שההסכם הוא הסכם רע. אני נוטה לחשוב שכנראה הוא לא כל-כך רע, אם מנהלי בתי חולים בפריפריה (יעד לאומי, אגב) תומכים בו, ומתמחי הפריפריה לא הגישו מכתב התפטרות אחד. אבל בהנחה שהוא רע: כמו שסבתא של מישהו בטח אומרת - "זה-מה-יש". וזה-מה-יש לא בגלל שאידלמן התקפל ושלנציגי הרופאים לא אכפת, זה-מה-יש כי זה מה שאפשר להשיג במשא ומתן כזה. סכסוך קיבוצי ושביתה אינם מטות קסמים, שבהניפם יסכים המעסיק לכל דרישות העובדים. סכסוך קיבוצי מוביל למשא ומתן שבסופו כל צד מתקפל מדרישותיו המקוריות ומסכים על מתווה אחר. השביתה, להזכירכם, היתה ארוכה מאוד. אף אחד לא יודע כמה חיי אדם היא גבתה. הצדדים לא הגיעו להסכמה, וכשכבר היתה הסכמה, נציגי המתמחים הקימו קול זעקה והדברים נפתחו שוב. לבסוף הלכו לגישור, מהלך נדיר בישראל שנציגי הרופאים התנגדו אליו כמעט לכל אורך הדרך. ואחרי הכל - זה מה שיצא. אז אולי זה מה שאפשר היה להשיג.

שביתה ואף התפטרות, כחלק מסכסוך קיבוצי, אינם הדרך היחידה לדחוף רפורמה במערכת ציבורית כגון מערכת הבריאות. זה אולי זרז טוב, ומשפיע על דעת הקהל, אבל דרכים אחרות הן כנראה יותר אפקטיביות, כגון פעילות פרלמנטארית, עיצוב דעת קהל ואולי גם מחאת אוהלים, ימים יגידו. (יש גם את העניין הזה של מינוי שר ממשי ואמיתי)

ומילה לסיום: יכול להיות שאחת המסקנות ממאבק הרופאים היא שמשפט העבודה הקיבוצי יצטרך לעבור שינוי בשנים הבאות. בעידן של רשתות חברתיות, יכול להיות ש"ארגון יציג" - המתנהל לרוב כמו מועצת חכמי התורה - הוא מושג שצריך לעבור רענון כדי באמת לאפשר לכל הקולות בתוך ארגון העבודה להישמע. יכול להיות שבעידן של חברה אזרחית מתחזקת, גם לציבור הנהנה משירותים ציבוריים צריך שיהיה קול בעת סכסוך רחב היקף כמו סכסוך הרופאים. לדברים הללו יש השלכות על משפט העבודה, כפי שאני מקווה שיש לשינויים שמתרחשים לנגד עינינו השלכות על שיטת הממשל בישראל ועל דרך קבלת ההחלטות והתוויית המדיניות. ושוב, ימים יגידו.

למי שלא הבין עד עתה: הסאגה בעמנואל איננה "עוד" מאבק של הציבור החרדי. לא מדובר כאן על כביש בר-אילן, או על הקברים באשקלון, או על תשלומים לאברכים. המחלוקת הזו מעבר לכסף (לא יאומן, הא?), מעבר לכבוד, מעבר לכאן ועכשיו. למי שלא הבין מדוע היא מנופחת כל-כך, וחושב שהאשמה היא רק בעיקשות של בג"ץ, אני מציע לקרוא את מה שאמר האדמו"ר מסלונים. רבותיי, ברגע שהאדמו"ר מסלונים אמר "קידוש ה'", צמד המילים הזה שלח את הסיפור הזה לרמות אחרות לחלוטין של קונפליקט, והעביר אותנו במכונת הזמן למגנצא של מסעות הצלב, ספרד של האינקוויזיציה, אוקראינה של פרעות חמנליצקי. זה לא האדמו"ר מסלונים. זה רבי עקיבא, בשרו מסורק במסרקות ברזל, צורח "שמע ישראל" ומחייך.

הם חייבים את זה. כבר יותר מדי שנים שאין צאר, אין קוזאקים, אפילו אין כבר את הגרמנים-יימח-שמם. היוונים של היום נראים כאילו המזרח כבש את אלכסנדר ולא ההפך, הרומאים הפכו להיות איטלקים שמשחקים כדורגל משעמם, ובאוקראינה... טוב, את האוקראינים ממילא אף פעם לא ספרו. לא נשאר אף אחד שישנא אותם או ירצה להרוג אותם תוך התקף זעם בעידוד השלטונות. אפילו האנטישמיות הקלאסית, עם האף והמצות והכסף, התחלפה לה באנטי-ציונות שבדית שעושה הפלגות הומאניטאריות בים התיכון,שזה הכי גרוע - הם שונאים אותנו, הציונים, יותר מאשר אותם. אנחנו מושא האנטישמיות המודרנית. והם? מזכרות מאירופה שנראים ממש כמו דמויות המשנה ב"כנר על הגג".

זה קשה כשלא שונאים אותך. אני לא מקנא בגברים החרדים. תבינו, היום זה כבר לא מה שהיה פעם. כולם יודעים שכבר אין סיפורי גבורה יהודיים אמיתיים. הסקס-אפיל היהודי האמיתי נעלם. כי מהו גבר יהודי אם תיטלו ממנו את נרדפותו? מה הוא ירא שמיים אמיתי אם אין לו הזדמנות אחת ויחידה לקפוץ לתוך כבשן האש? להתאבד במצדה? להיות מובל כצאן לטבח? מה הוא יעשה? ילך לצבא?

החברה החרדית בנתה כל-כך הרבה על השנאה שמסביב והנרדפות, עד שזו כמעט מגדירה אותה. היא צריכה את בג"צ כמו שבאטמן צריך את הג'וקר, כמו שהפועל ירושלים צריכה את מכבי ת"א, או כמו שהאנרכיסטים צריכים את הגדר. התערבויותיה של המדינה בתחומיה של החברה החרדית מקוממות אותה, אבל מחזקות אותה, משום שבשטח, הקירות סביבה מתחילים להתפורר. יותר ויותר חרדים יוצאים לעבוד, קונים מחשב, ומתערבבים בחברה. היא צריכה אדמו"רים שיזכירו לה את רבי עקיבא. היא צריכה גיבורים שיזכירו לה שהיא עדיין במצב תמידי של "עם לבדד ישכון", שיסכימו לעמוד מול כיתת היורים של אדמונד לוי וישימו נפשם בכפם על קידוש ה'. אז מה אם הערך שמתים עבורו הוא אנטי-יהודי במהותו. "עת לעשות לה', הפרו תורתך".

צר לי, ידידי המלומדים ממני. ההסברה היא לא הבעיה שלנו.

כלומר, היא כן בעיה. אין לנו מושג איך לעשות אותה כמו שצריך. אנחנו מצטלמים גרוע, מתעוררים מאוחר, ומשקיעים יותר בשכנוע העולם שאין כאן גמלים מאשר בשליפת הסעיפים הנדירים מאמנות האו"ם שפועלים לטובתנו. תוסיפו לכל זה את התקציבים המזעריים המופנים לעניין, ואת העובדה ששר החוץ שלנו היה יכול לגרום לאינקוויזיטור לעשות במכנסיים, ותקבלו את הסטטוס שלנו בדעת הקהל העולמית.

אבל זו לא הבעיה, בה"א הידיעה. הפניית האצבע המאשימה כלפי משרד החוץ וההסברה לוקה בהבנה מוטעית של המציאות ה"הסברתית" והמשפטית. היא מניחה שהכל מסתכם ביחצ"נות טובה ובפרסום יעיל. לא כך המצב.

בשיח הבינלאומי, צמד מילות הזהב הן "זכויות אדם". בהן כולם משתמשים כדי להשיג תמיכה, להן כולם דואגים, ולהן מוקצים המשאבים הגדולים. אבל זכויות אלו אינן שוות לכולם, אלא רק לקורבנות. משום שהתקשורת, ובעקבותיה דעת הקהל העולמית, הפכה לאובססיבית בזיהוי הקורבנות והגנה עליהם. בכל סכסוך מחפשים את התוקפן ואת הקורבן, ומצדדים בשני. זה נשמע כמו חזון אחרית הימים, אלמלא היה הדבר נעשה באופן אוטומטי, ללא כל בחינה מעמיקה. המבחן לזיהוי הקורבן הוא פשוט: זה שמצטלם כמסכן, חלש, ונעדר הגנה, הוא הקורבן המיידי. זה שנהרג יותר. ילד הוא קורבן. חייל הוא לא קורבן. וזה לא משנה אם הילד ממולכד עד הנחיריים והחייל משחק כדור נוצה.

וצודק מי שיטען שזה לא תמיד עוזר לקורבנות, שבמקרים רבים נשחטים לפני שהעולם מתעורר, ואני מזכיר את התנהלות העולם בעת הטבח ברואנדה ורצח העם בדרפור. אבל אם תופסים את המצב לפני ההתנגשות הסופית, ויש מקומות בעולם בהם העולם מקפיד על כך למרות שאין חשש אמיתי לטבח, החבר'ה המוסריים האלו ייצאו להגנת הקורבן בכל מחיר.

לכן, ההסברה הייתה יכולה להועיל אם הייתה עומדת מולנו ישות מדינית מקבילה ושוות ערך. אם זה היה המצב, מערך דוברות יעיל ומקצוען היה יכול להדוף כל טענה שקרית של הצד שכנגד. אבל המצב איננו כזה, ומשום כך, אנו נידונים להפסד הסברתי ידוע מראש. נוכל להראות צילומי וידאו של מחבלים מבצעים לינץ' בחייל, וב-CNN ישאלו למה השתמשנו בנשק חם. נוכל לפרוש יריעות ועליהם נשקים שלא היו מביישים את כוח המחץ, וב-Sky News היו מצלמים את האולר שנפל מהכיס של נער הסיפון. נוכל להגיש למחבלים מיץ פטל, והעיתונאי השבדי יכתוב כמה לא מוסרי שאנו משקים את צאצאי הכנענים מדם חבריהם, ואז אופים מזה מצות.

אם אנחנו רוצים לנצח בהסברה, אנחנו צריכים לחזור להיות הקורבנות. את "רשימת שינדלר" כולם אוהבים. אם הם היו מנצחים ב-48', בהנחה שמישהו היה נשאר כאן בחיים, היינו יכולים "ליהנות" ממעמד של קורבנות. אם היו נהרגים לנו יותר ילדים בפיגועים רצחניים, או נחטפים יותר חיילים צעירים, היינו מתקרבים למעמד כזה. אבל זה מחיר שאנחנו לא יכולים ולא מוכנים לשלם. משום שחיי אדם יותר חשובים מאיך אנחנו נראים בעולם. מבחינתי, שיצלמו תמונות של חיילים מפזרים באלימות את המפגינים שמשליכים אבנים, ושכל חייל יחזור הביתה בריא ושלם. ואם נדונו לתדמית שלילית בעיני דעת הקהל עולמית, נתמודד.

אפשר להשקיע בהסברה, אבל בואו ניקח אותה בפרופורציה. כאשר משחקים משחק מכור מראש, כדאי מאוד לשחק טוב, אבל לא לשים על זה את כל הכסף.

הרחובות שקטים בחברון. החנויות בשוק סגורות. ציפיתי לרעש. ליריות, לנוכחות צבאית מאסיבית. חטיבה שלמה שומרת על חברון. אבל רואים מעט חיילים. רובם נמצאים בעמדות מוסוות לעין התייר המזדמן. ובכלל, חברון איננה עיר לתייר המזדמן. כזה רואה רק את מה שנחשף בקילוף ראשוני, בחשיפה של חפירה ארכיאולוגית בת יומה. ועדיין, התמונות שהוא רואה אינן התמונות מהטלוויזיה. הסורגים של משפחת אלקובי (פרשת היריקה), המקום בו נרצחה שלהבת פס ז"ל, בית המריבה - הכל נכנס לקונטקסט יותר רחב. עד כמה רחב? אנשי הישוב היהודי בחברון רוצים שהוא יורחב לכדי 3700 שנה. לי הספיקו התמונות של מאורעות תרפ"ט.

בדרך מבית הדסה למערת המכפלה ראינו מכונית, ובה מתנחלת מחברון, דוהרת בסמטה. זקן פלסטינאי נכנס לכביש, והיא צפרה לו בבוטות, צעקה, והמשיכה. הדבקות ברעיון ההתיישבות בחברון מעורר התפעלות ללא קשר להשקפה פוליטית, אך ההתנהגות האדנותית של מתנחלי חברון מקשה, אם לא מבטלת כליל, כל נסיון לאמפטיה כלפיהם. אני עדיין זוכר תמונה בחדשות של מתנחלת צעירה, אדומת שיער, כאשר היא מרביצה לשוטר. זה היה לפני שבע שנים, והמבט היוקד שלה נצרב אצלי. ואני רוצה להאמין שרק המצב הבלתי אפשרי שהם מצויים בו, נתונים בין פטישים כה רבים (טרור, תקשורת, בג"ץ, משטרה) לסדן, הוא הגורם להתנהגות זו.

התייר המזדמן, שאת מקומו תפשתי היום, הולך-מרחף בעיר שהוא אינו יכול לה. העיר חברון כבדה מדי, עתיקה מדי, טעונה מדי. כמו סבא זקן וטרחן, והישראליות איננה אוהבת "סבים" טרחניים כאלו, שגופם בעבר ורק עין אחת לעתיד. חברון בּזה לעתיד. גם הקניון החדש ("הכי גדול במזרח התיכון", אבל את זה גם שמעתי בשכם) מוקף מבני אבן צהובים לעייפה. זרות הזמן מתערבבת עם זרות הלאום והתרבות, והתייר המזדמן הולך-מרחף-עף.

לא יכולתי: להבין, לעכל, לתמוך, להתנגד, להתעלם, להביע דעה, לכעוס, להישאר שווה נפש.

אבל במערת המכפלה יכולתי להרגיש. ולהשתייך. שתי תחושות מוכרות ונכספות, שחשבתי שאבדו, והנה גיליתי - רק כמעט ואבדו.

(זהירות: הקטע הבא נכתב מתוך עצבים)

קיבלתי מייל נרגש: הגיע הזמן לעשות ולא רק לדבר!

זה באמת מרגש ומעורר וחשוב, הנסיון להוציא את החברה הישראלית מהאדישות היום-יומית לגבי המצב בשדרות. אני לא צריך לספר לכם מה הולך (או עף, או נוחת) שם. העזרה לשדרות איננה הכרחית "רק" משום שיש שם אנשים שחיים מצב בלתי נסבל של מלחמה אלא גם משום שהמאבק של אנשי שדרות הוא מאבק הבוחן את הסולידריות הישראלית. כישלונו הוא כישלוננו בתור חברה ועם.

אז יש יוזמות רבות – עושים שם שבתות, הולכים לקניות, כותבים מכתבים, מבקרים באוהל המחאה וגאידמק מגדיל לעשות ומוציא משם אוטובוסים לאיזורים שקטים יותר. המון אהבה, רצון טוב, ואידיאלים נקיים.

אלא שההתמקדות בעזרה מעין זו היא לא יותר מאשר פתטית.

גבירותי ורבותיי, אני לא יודע אם שמתם לב: יש ממשלה בישראל. רקובה ומטומטמת, מסואבת ופחדנית. ממשלה שעסוקה בלשמור על עצמה שלא תתפרק, עם ראש ממשלה שהוא פוליטיקאי מצוין ומנהיג סוג ז'.

האחריות למצב בשדרות היא קודם כל על הממשלה. אחר-כך על האזרחים. אנחנו חיים במדינת לאום ריבונית שאמורה להגן על אזרחיה. זה התפקיד העיקרי והבסיסי ביותר שמוטל עליה - הגנה על אזרחיה. היא לא עושה את זה, ואין תירוצים. הקסאמים על שדרות מהווים התקפה בלתי פוסקת ע"י ישות מדינית עוינת, ולזה יש פתרונות צבאיים. פתרונות שאולי לא נעימים במיוחד, אבל גם בשדרות זה לא פיקניק.

והממשלה לא עושה כלום. יום רודף יום, קאסם נופל אחרי קאסם, וכלום.

אתם רוצים לעזור לשדרות? בבקשה, תעזרו להפיל את הממשלה. תצאו לרחובות, תתחברו לאיזה מאבק נגדה, יש מספיק לכולם. רוצים להיות יותר יעילים? תתפקדו למפלגה. קחו חלק במשחק הפוליטי המלוכלך. תעשו משהו להעיף מכאן את החבורה השלומליאלית הזו של אולמרט, בראון, ורוחמה אברהם-בלילא.

ככה עוזרים לאנשי שדרות ומפסיקים את הקסאמים. לא בפוצי-מוצי.  

אני יושב עם משה בבית קפה בתל-אביב המזיעה. לח וחם פה, ומשענת הכסא נדבקת לי לחולצה שנדבקת לי לגב. את משה הכרתי בצבא, וכבר אז שמתי לב שמשה הוא מאלו שמבינים. משה אדם חכם, רציונלי, אחר כך גם הלך לאוניברסיטה. ואני, כשאני לא מבין מה יהיה עם המדינה הזו, קופץ לתל-אביב לשמוע את דעתו.

אז מה, אני שואל את משה. מה יהיה.

הכיבוש, הוא עונה ומעלעל בעיתון היומי. הכיבוש דופק פה הכל.

עזוב אותך השטחים, אני אומר. נמאס לי כבר מזה. מה יהיה עם המצב החברתי? עם הפערים?

אמרתי לך, זה בגלל הכיבוש, הוא משיב לי מתוך העיתון. הוא עצבני, ובצדק. הכיבוש משחית אותנו מבפנים, ואם לא אכפת לנו מסבלם של הערבים, למה שיהיה אכפת לנו פתאום מסבלם של העניים? וחוץ מזה, הוא מוסיף, כל הכסף הולך להתנחלויות.

וואלה, הגיוני, אני חושב. משה בחור הגיוני. ומה יהיה עם השחיתות?

הכיבוש, הוא עונה. הפנים שלו מאחורי העיתון. צריך לגמור עם הכיבוש, כי כל עוד העיניים של המשטרה על הערבים, אף אחד לא שם לב לאן כל הכסף של המדינה נעלם. כל הפוקוס של המדינה הזו כבר ארבעים שנה ממוקד על לרדוף אחרי הערבים בחתול ועכבר.

וואלה. יש משהו בדברים.

ומה יהיה עם כל ההטרדות המיניות, אני שואל, שלא לדבר על האונס המחריד של האבא ושתי הבנות שלו. כמה זמן הוא אנס אותן, איזה עשר שנים, לא?

שתים עשרה, הוא שולף. משה מעודכן בחדשות. זה הכיבוש משחית את הנפש שלנו, הוא מנתח ומותח קו ישר, אנחנו מתעללים בפלסטינאיות במחסום ואז חוזרים מהמילואים ואונסים את הבנות שלנו. אלימות זה לא משהו שמשאירים בשטחים.

ומה יהיה עם תאונות הדרכים? זו מכת מדינה, אני אומר לך.

הכיבוש. משה פוסק ועיניו עדיין בעיתון. הוא סורק כל ידיעה לאורכה ולרוחבה. זה הכיבוש הזה, שמעוות לנו את המנטליות שאנחנו כל הזמן צריכים לנצח, ואז אנחנו באים לכביש ונוסעים כמו שומאכר בכביש עירוני.

ואיראן?

הכיבוש. משה שולח את היד שלו לגשש אחר הקפה. לא היו שונאים אותנו ככה אם לא היינו ממשיכים איתו.

והכסף לניצולי השואה?

הכיבוש. הוא מוצא את הספל. אנחנו נהיים דומים לנאצים.

והזיהום של תחנת רידינג?

הכיבוש. הוא לוגם מהקפה שלו. מאחורי העיתון.

והעונה המי-יודע-כמה של כוכב נולד?

זה? הוא מרים עיניו מהעיתון.

זה בגלל ביבי.

אז מי אמר שהשמאל טוען שהכיבוש אשם בהכל.