אם לא עכשיו אז

אפתח בגילוי: אני קצת חושש כשאני נכנס לבית הכנסת. ולא בכדי: כל עוד אני מתפלל אחד על אחד, הכל בסדר. הבעיה מתחילה כשאני נקרא לעלות לתורה, לפתוח את הארון או להגביה. או אז אני מדמיין תרחישים נוראיים: אתבלבל במילים, הפרוכת תיפול, המשיח יגיע באמצע "קדושה". לא מדובר בסתם חרדות - רוב הדברים האלו קרו לי (נחשו מה לא), ולכן באופן כללי, כשאני נכנס לבית הכנסת, אני מעדיף להיות סטטיסט. להיות חלק, אבל לא להשתתף באופן פעיל. אתם רוצים לספור אותי למניין – תפאדל, מצידי תספרו על הראש שלי שניים, אבל להנחות את הטקס? אני מעדיף להשאיר את זה למקצוענים.

אתם ודאי מחייכים לעצמכם. ישנם את אלו שמזדהים ויש את המבקרים, אך מספיק להיכנס לכל בית כנסת שכונתי בזמן תפילת מנחה כדי לראות כיצד מנסים המתפללים להתחמק מתפקיד החזן ולהבין שהרבה גברים לא משתגעים על להיות צביקה הדר של בית הכנסת.

המסר החברתי במקרה זה הוא שבמקום שאין אנשים השתדל להיות איש. האנשים מחכים, זו טירחא דציבורא, וצריך להתגבר על הפחד, העצלנות, או מה שזה לא יהיה, לעלות על חליפת אביר הג'די ולקחת על עצמך את התפקיד בתפילה.

ואם הייתה כותבת את הדברים אישה? אני מתאר לעצמי שהמסר החברתי היה שונה. משום שכשנשים מתביישות זה בסדר. כנשים לא מרגישות לגמרי בנוח עם משהו – אז מוותרים. מאישה לא נבקש לשמש כחזנית או לומר דבר תורה. בוודאי שלא נתעקש על זה.

לכאורה, מדובר בהתחשבות או רגישות. אך האם מדובר ברגישות הנובעת מצרכיה של האישה? לא. זו רגישות שנשענת על ההנחה שמקומה של האישה הוא לא במרחב הציבורי. זו לא רגישות, זה דיכוי.

קחו למשל את בוקר יום השבת במקום מגוריכם. התפילה מתחילה בשעה מסוימת. סופרים עשרה גברים ומתחילים. הנשים יגיעו מתישהו בהמשך - הן לא נספרות למניין והן ישנות עד מאוחר. זה מובן. אף אחד לא לוחץ או מקים אותן כדי שיגידו קריאת שמע בזמנה. איזו התחשבות. איזו רגישות. אבל גם זו רגישות שנשענת על אותה הנחה שמקומן אינו במרחב הציבורית. זו לא רגישות, זה דיכוי.

השאלה שיש לשאול, ובצדק, היא מדוע אני קורא לזה דיכוי, כאשר ברור שאין כאן דיכוי קלאסי, בו ישנה שלילת זכויות המנוגדת לרצונן של הנשים. יותר מזה, נראה שהנשים דווקא נהנות מזכויות יתר: הן אינן מחויבות בכלום. התשובה היא כי יש כאן דיכוי נעים. מדוע נעים? כי נעים לא לעשות כלום בבית הכנסת ונעים לקום מאוחר בשבת. נעים גם ללמוד עד הצהריים בבית הספר התיכון, לא לעשות בגרות בגמרא, לא "לשרוף" שלוש וחצי שנים בישיבת הסדר, ולחפש בחור "דוס" כדי שמישהו אחר יתעסק בכל העניינים האלו של ה- איך קוראים לזה – הלכה. ובאופן כללי, די נעים להישאר במרחב הפרטי שלך.

כך שאנחנו מסודרים משני הצדדים – הפרה לא רוצה להניק והעגל מעדיף קולה. הקהילה הדתית לא דורשת מהנשים להשתתף במרחב הציבורי והנשים מצידן נהנות מעצלנות בחסות השלטונות. אלא שכאן הקאץ': העצלנות הזו אינה כולה תותים עם שמנת, מאחר שהקהילה הדתית מגבילה את הנשים. זו הטבה עם תג מחיר משמעותי – הדרה מהשיח ההלכתי וויתור על מקומן בהליכי הפולחן ובהנהגה הרוחנית, כאשר בסופו של דבר – נגרע מקומן מהמרחב הציבורי. וכשאני אומר מרחב ציבורי אני לא מדבר על חוג יוגה או קבוצת מחול, אני מדבר על תפקידים והשפעה. גם בבית הכנסת וגם מחוצה לו.

הרי לא מתקבל על הדעת שסמכויות החקיקה (פסיקת ההלכה) יהיו נתונים לגברים בלבד; שבתי הדין יהיו מורכבים מגברים בלבד; ושמוסדות ההנהגה החינוכית יעמידו בראשם גברים בלבד. הייתי עדין. זה לא רק בלתי מתקבל על הדעת, זה ביזארי לחלוטין ושוביניסטי להגעיל.

תאמרו: מי אמר שהנשים רוצות להיכנס לתפקידים האלו. הסתכל על החברה המודרנית, גם שם אין זה נפוץ שנשים נמצאות בתפקידי הנהגה. ואענה: היתה ראש ממשלה אישה, היתה נשיאת בית המשפט העליון, ויש את עפרה שטראוס ושרי אריסון. וממילא, מי אתם שתקבעו? אם טענתכם כל כך מחוברת לטבע הנשי, בואו נעמיד את זה למבחן: פתחו את השערים, נדבר עוד עשרים שנה.

איך מפסיקים את הדיכוי הנעים? איני יכול, ואיני רוצה, לגרור נשים לתפילה או לדרוש מהן השתתפות פעילה בקבלת ההחלטות. איני רוצה לבצע העדפה מתקנת או לשריין מקומות לנשים. בינתיים אני יכול לאפשר. לעודד נשים להיות מנהיגות קהילה, לקבל את דברן בתור פוסקות הלכה, למנות דיינות, לאפשר לנשים להשתתף באופן פעיל יותר בקהילה הדתית. זה נראה פשוט, וזה באמת פשוט, אבל מדובר בשינוי עצום. ההתחלה, לטעמי, מגיעה מן ההכרה שזה לא מצב נורמאלי. שיש כאן דיכוי מובנה. זוהי הכרה שצריך להיות שוביניסט גדול מאוד לחיות איתה. אני רוצה לקוות שלא הגענו לשם.

בסוף ספרו "זקן כחול", חושף קורט ונגוט את יצירתו האחרונה של גיבור הספר – צייר, שהוא אלמן ערירי, פליט מארצו ומתבודד. היצירה מתארת עמק רחב, אי שם באירופה, בזמן תום מלחמת העולם השנייה. חיילים, פצועים, שבויי מלחמה וניצולי מחנות ריכוז עומדים בערבוביא ומביטים על הצופה, פניהם עייפות ומלוכלכות. גודלה של היצירה עצום: היא נפרשת על עשרות מטרים של עץ, כאשר מתחת לציור הענקי כותב הגיבור את צוואתו:

"עכשיו הגיע תור הנשים".

ואני מסיים לקרוא את הראיון עם הרבנית (בזכות עצמה) מלכה פיוטרקובסקי, ראש מדרשת לינדנבאום לשעבר, ותוהה לעצמי האם לא הגיע הזמן שאנחנו נאמר לעצמנו את אותו הדבר.

הציבור הדתי צמא למנהיגים. המציאות תוכיח: אנשים שמבקשים לשמור על צורת חיים לפי אמות מידה דתיות או הלכתיות מחפשים את מי שינחה אותם. לא מדובר רק בחסידים שוטים, אלא גם באנשים חושבים שמחויבים בצורה זו או אחרת להלכה אך בוחנים את היהדות שלהם באופן ביקורתי.

אינני מדבר על מנהיגים שייטלו מהציבור את יכולת הבחירה ויכתיבו לו השקפת עולם ודרך חיים, אלא מנהיגים שיאתגרו אותו, ילמדו אותו ויהוו מורי דרך ונותני עצה. אני מדבר על מנהיגים שיפנו שאלות ביקורתיות גם כלפי עצמם ויהיו נציגים לא רק של ההלכה בקרב הציבור, אלא של הציבור בקרב ההלכה. ואני מדבר בעיקר על מנהיגות.

כאמור, אנחנו כל הזמן מחפשים מנהיגים. כל קהילה מחפשת רב, ויש כיום מכונים שמטרתם להכשיר רבנים להיות מנהיגי קהילות. אבל האם לא הגיע הזמן להסיר את המסיכה השובינסטית שאנחנו מתעקשים לעטות על עצמנו, תוך כדי התכחשות לקיומה, ולשאול – מדוע מנהיג ולא מנהיגה? מדוע אנחנו מתעקשים להכתיר גדולי דור, בזמן שגדולות חיות בינותינו, אשר תורתן מקיפה, נגישה ונוגעת לכל אחד ואחת מאיתנו?

השאלה הזו איננה נשאלת בואקום. ברור לי שיש פסול בכך שאנחנו מתעקשים למנות פוסקי הלכה ולא פוסקות הלכה, בזמן שחצי מהציבור עליו יחולו הפסיקות (ואף מעט יותר מכך) מורכב נשים. ברור שיש פסול בכך שבכל בית דין יושבים שלושה גברים, בזמן שהמתדיינים אינם גברים בלבד. ברור שיש פסול בכך שבכמעט בכל מוסד אליו תפנה הנערה הדתית, בראש ההיררכיה יעמוד גבר, על אף שהוא אינו חכם, אינו ותיק ואינו מנוסה מנשים רבות הנמצאות המערכת.

זה לא עניין פורמאלי בלבד. אני קורא את הראיון עם הרבנית פיוטרקובסקי ורואה שבכוחה של פסיקה נשית לגעת בצורה אחרת בעניינים כמו משפחה, גוף, ומיניות. יש שם רגישות אשר כמעט נעדרת מהשיח ההלכתי של היום. אבל הרגישות הזו אינה מותרות, היא אינה תחום חוץ-הלכתי שמופיע רק כאשר יש לקונה בספרות השו"ת: רגישות זו הכרחית ל"צרכני ההלכה" ולהלכה כאחד: היא הכרחית לצרכני ההלכה, המדברים כיום שפה עשירה יותר מבעבר, שפה בה קולו של האחר, שהודר מן השיח הציבורי במשך דורות, נשמע בה יותר ויותר. לא מתקבל על הדעת שקולה של האישה ישפיע עלינו בכל התחומים בחיים ויעצב שפה חדשה, כאשר רק ההלכה, אשר לה מקום נכבד בחיינו הדתיים, תתקיים עדיין בגבולות השפה הישנה. ומכאן שהיא הכרחית גם להלכה עצמה, שהרי בלעדיה היא תהיה פחות ופחות רלוונטית.

הרגישות הזו היא חלק אינהרנטי מחיינו, והגיע הזמן להחזיר אותה.

הגיע תור הנשים.

כנראה שמישהו חושב שדרוש בייביסיטר לעם היהודי. בהתנדבות, כמובן. שעות? מעכשיו ועד שיגיע הבייביסיטר הנצחי, זה שבמשמרת שלו הכל יהיה באמת טוב ולא נצטרך לדאוג שהעם היהודי יעשה שטויות, יצייר על הקירות, או יתבולל.

אבל אל תיחפזו לעבודה הזו. יש מספיק מתנדבים, וזה כבר נהיה מעין תחרות. מי מתנדב? כמעט כולם, וכאשר מופיעה הזדמנות, כל אחד מהמתנדבים שש לעשות מלחמה לשיטתו, שהיא ורק היא תוכל לשמור על העם היהודי.

קחו את פולמוס הגיור למשל. הקבוצה השמרנית, המאפשרת בפסילת גרים ואמלולם, חוששת להכניס לתוך העם היהודי גרים שאינם שומרי מצוות לתיאבון, וזאת למרות שהם מביעים רצון להצטרף. ומדוע? משום שהגרים האלו הולכים לחרב את העם היהודי בעבירות שלהם. משום שהעם היהודי היום הוא טלית שכולה גלאט באישור הרב לנדא.

קחו, כדוגמא אחרת, את החשש מנישואין אזרחיים, או מנישואין שייערכו על-ידי פלגים שאינם אורתודוכסיים. אחרי דור או שניים, אומרים השמרנים, כבר לא נוכל להתחתן אלו עם אלו, והעם היהודי יתפצל לכתות-כתות. לפיכך, הפתרון הוא התקפלות בפני הקבוצה הפונדמנטליסטית ביותר שהייתה ביהדות מאז כת מדבר יהודה, וכניעה מוחלטת לקיפאון ההלכתי שהיא מובילה. ובטח יש עוד דוגמאות. כמעט בכל דיון צץ ועולה גורלו של העם היהודי: מה יקרה לו אם, ואיך הוא ישרוד, והאם לא עברנו מספיק גם ככה.

אבל ההיסטוריה מוכיחה אחרת. היא מוכיחה שהגוף האמורפי הזה, שנקרא "העם היהודי", מצליח איכשהו לשרוד גם "צרות פנימיות". יוחנן הורקנוס, נכדו של מתתיהו החשמונאי, גייר בכפייה את האדומים, עם שלם שודאי לא קפץ מהמיטה למניין של 6:00 בבוקר. בנו יהודה אריסטובולוס גייר בכח את היטורים. יש להניח שגם בני ממלכת חמיר בחצי האי ערב, שהתגיירו בעקבות מלכם במחצית האלף הראשון לספירה, והכוזרים, שהתגיירו סביבות המאה ה-8, לא בדיוק שמרו קלה כבחמורה. ואלו הגיורים ההמוניים, הרשמיים. סביר להניח שהיו עוד מקרים רבים של גיור, כגון גיור עבדים נוצרים שהובאו לארצות האיסלאם. ואת כל אלו "העם היהודי" עיכל למופת, ולא נודע כי בא אל קרבו.

גם התפלגויות על רקע אידיאולוגי לא היו חסרות לנו, ואנחנו עדיין כאן, פחות או יותר. פרושים וצדוקים, רבניים וקראים, אשכנזים וספרדים, חסידים ומתנגדים. כל אחד חשב אחרת, פסק אחרת, והשתדל שלא להתחתן עם מישהי חמודה מהקבוצה השנייה. וההיסטוריה ניווטה את הקבוצות לייעודן – אלו שיצאו, יצאו. ואלו שנשארו – למדו לכבד אותם. ו"העם היהודי" הסתדר. הוא הסתדר בזכות גמישות הלכתית, ובזכות העלמת עין, ובזכות הבנתו שהשמירה האמיתית מתבטאת בשמירת המסורת, ולא בכיתתיות ובפלגנות.

אז עזבו אותי מבייביסיטרים. העם היהודי יודע ללכת, ואפילו לרוץ. הוא מכין לעצמו ארוחת בוקר ולא מדבר עם זרים. והוא מצליח, איכשהו, בתוך הבלאגן הזה, גם לעבור את היום בשלום.

כבר שלושת אלפים שנה.

אנו מרגישים מחויבים לקיום תורה ומצוות, אנו מרגישים מחויבים להלכה כפי שנתפתחה במרוצת הדורות, אבל אנחנו חושבים שההלכה מתפתחת. אנחנו חושבים שכיום היא קפואה ונוטה לשמרנות יתר, ובמקום זאת עליה להיות יותר דינמית ולמעט בחומרות.

אנו נותנים מקום ללימוד התורה בחיינו. אנו הולכים לישיבות ומדרשות. אבל אנחנו חושבים שיש גם מקום ללימוד תוך גישה ביקורתית.

אנו מקיימים מצוות שבין אדם למקום, אך באותה העת, מדגישים בחיינו האישיים והקהילתיים את חשיבותן של המצוות שבין האדם לחברו ואת המוסר האנושי. אנו חושבים שהמבחן שלנו כחברה יהודית מתבטאת בקיום חברה המושתתת על עקרונות צדק ומוסר לאור חזונם של נביאי ישראל.

אנו מאמינים שכל אדם נברא בצלם, זכאי לחירות, לחופש מחשבה וחופש אמונה. כל גזענות, בין אם היא בתוך העם היהודי ובין אם היא מופנית כלפי חוץ, מגעילה אותנו.

אנו חושבים שכפייה דתית בהכרח נושאת מסר מתנשא ופטרוני, ומרחיקה את הציבור הישראלי מהיהדות. אנו שואפים לקבל לקהילה או לבית הכנסת כל אדם הרואה עצמו מחויב למסורת, ללא בדיקת מידת קיום המצוות שלו, מתוך הבנה שגישת "הכל או כלום" איננה מתאימה לחיים הלכתיים.

אנו מאמינים בשוויון בין גברים ונשים. איננו מקבלים את ההדרה של נשים מבית הכנסת ומבית המדרש. אנו מאמינים שקולן של הנשים צריך להישמע במרחב החיים הציבורי של הקהילה הדתית, לא משום שקולן ייחודי, אלא משום שזוהי זכותן הטבעית.

אנו מתנגדים להסתגרות של הציבור הדתי, הן בחיי היומיום והן במחשבה. השקפתנו היא שלא ניתן לבנות חיים דתיים עמוקים ומלאי יצירה מתוך חינוך לפחד וחוסר-התמודדות.

אנחנו סולדים מהממסד הדתי-אורתודוכסי, אשר נשלט על-ידי גורמים חרדיים באופן מונופוליסטי, ומשליט את גישתו תוך ניצול כוחו הפוליטי הבעייתי. התנהלות הממסד הדתי בכל הקשור לנישואין וגירושין, גיור, שירותי קבורה ועוד, גורמת סבל ליהודים רבים, ומשחירה את פניה של היהדות.  

נו? אתם מסכימים?

אם ההערכות שלי נכונות, לפחות חצי מהקוראים יסכימו עם הדברים האמורים, עם הסתייגויות קלות. רבע מהם היו חותמים על הדברים כאילו הם כתבו אותם, ולא אני. ואתם, הקוראים, אינכם כת מרדנית. התנדבתם, למדתם בישיבה, הלכתם לצבא או לשירות לאומי, אתם מחזיקים בעמדות ימניות ואחרי שתתחתנו ודאי תקפידו על כיסוי ראש. אתם אידיאליסטים מהסוג הישן והטוב, לא קנאים ברשות התורה ולא נהנתנים ברשות התורה. אתם החלק הארי של הציונות הדתית. אתם הציבור.

והדברים לעיל נלקחו כמעט מילה במילה ממסמך העמדות והעקרונות של התנועה המסורתית בישראל, הידועה גם כתנועה הקונסרבטיבית. כן. את הדברים שאנחנו חושבים הם אומרים. בלי לעשות חשבון לאף אחד, בלי מורא רבנים, בלי הפחד-מפני -ההוקעה, שהשתלט גם על החלקים הטובים ביותר של הציבור הדתי.

אולי הגיע הזמן שנדע את מקומנו.

יום השואה תש"ע

מה לובשים ביום השואה?

כשהיינו בבית הספר אמרו לנו לבוא עם חולצות לבנות. לא הקפידו איתנו על המכנסיים הכחולות, כפי שעשו ביום הזיכרון לחיילי צה"ל וביום העצמאות. למרות זאת, רובנו באנו עם מכנסיים כחולות, משום שהיינו רגילים לתלבושת. אבל זה היה מוזר, כי יום השואה הוא לא יום "ציוני". ולכן הכחול-לבן לא היה שייך. השנה שאלתי חבר. הוא הולך עם שחור.

מה אומרים ביום השואה?

לא הרבה. בעצם, כמעט כלום. ככל שהשעות עוברות, מדברים יותר, כמו בתשעה באב. לא בגלל הזכרון, אלא בגלל שלא נעים. בין טקס אחד למשנהו, התחושה הראשונה ביום כזה אינה עצב, אלא חוסר נעימות. משום שזה יותר מדי רחוק בשביל להבין או לבכות.

מה עושים ביום השואה?

אתמול בערב התקשרה אלי אחותי הקטנה. ערב יום השואה, והיא לא יודעת מה לעשות. היא הייתה בטקס ושמעה עדות של ניצול, הורה של אחד התושבים. אחר כך חזרה הביתה והתקשרה אלי. לראות סרט? היא לא רוצה לראות סרט על השואה, לא בלילה. אפשר, אולי, סרט עצוב אחר?

סבא שלי, זכרונו לברכה, קבל על כך שיום השואה אינו יום צום. הוא לא הבין מדוע אנחנו צמים על גדליה בן אחיקם ולא על ששה מיליון יהודים. בכך, למרות שנטש בזעם את אלוהים לאחר המלחמה, הוא הבין את ההנחה ההלכתית הבסיסית: בלי פרקטיקה זה לא ימשיך. הוא רצה צום חילוני: לא שיצומו כדי שיאמינו, אלא שיצומו כדי שיזכרו.

מה מרגישים ביום השואה?

בבית הספר המורה היה תולה תמונות במסדרון. הסתכלנו על הילדים בתמונות וניסינו להיות עצובים. לרגעים זה הצליח. אבל רק לפרקי זמן קצרים.

כמו אחותי, גם התלבטתי מה לעשות אתמול. לבסוף הלכתי לביתם של חברים, למעין "טקס אלטרנטיבי" - הקראת "מדרשי צלמוות - 'הגדה' ליום השואה", מאת דוד רוסקיס, בהוצאת מכון שלום הרטמן ותנועת נאמני תורה ועבודה. ישבנו במעגל ושיחקנו תפקידים: רב, נביא, משורר, סנדלר. הטקסטים קשים, לא מתפשרים ולא נרתעים, מלאי תוכחה כלפי שמיא. הטבח בפונאר הוא עקידת יצחק. קודש הקודשים הוא תא הגזים. כמו במדרשי חורבן הבית השני, הגרמנים אינם אלא כלי, אך להבדיל - כאן אין האשמה רובצת על ישראל. לא שנאת חינם ולא עבודה זרה יכולים להסביר אסון כזה, ולפיכך האצבע המאשימה מונפת אל-על.

זו התחושה אותה חיפשתי. זו התחושה ממנה אינני יכול להימלט. כמו סבי המנוח, אינני יכול שלא לכעוס, שלא להתמלא בזעם נורא על אלוהים. אינני מתנצל על כך. כבן לעם הנרדף ביותר עלי אדמות, זו זכותי. אנא מכם, אל תצאו חוצץ להגנתו. אם אלוהים הצליח לעמוד בפני מיליוני הבכיות של יהודי אירופה, כעסו של אדם אחד לא יפיל אותו.

מוזר. על אף כל האיסורים, הטקסיות ובעיות העיכול הקשות, חג הפסח תופס את מקומו בתור החג הכי פופולארי בישראל. לפי הסקרים שמתפרסמים כמעט מדי שנה, כמעט תשעה מכל עשרה ישראלים עושים סדר. נכון, לא כולם מקפידים לאכול כזית מצה בהסבה, רבים מעדיפים לדלג על תחרות חז"ל בספורט הלאומי של כמה-אלוהים-דפק-את-המצרים, וממילא אני בטוח שתאגידי הענק לאפיית מצות מממנים את הסקרים האלו בתור גימיק שיווקי. ובכל זאת ואף על פי כן: מסתבר שכמעט כל ישראלי מסב לסדר עם בני משפחתו. אל תקלו ראש בתופעה. לרבים מבני העם ליל סדר הוא ליל כל הקדושים בגירסא היהודית: לילה בו כל השדים יוצאים מהארונות, כל הסכסוכים המשפחתיים נפתחים מחדש ומעל השולחן הארוך מרחפת עננה של חוסר נעימות שלא היתה מביישת סרט של האחים כהן. התלהבותם של בני ישראל להיכנס למערבולת הזו שוב ושוב מעלה אפוא תמיהה.

התחושה שלי מחג הפסח הוא שזה החג שהכי מחובר למסורת. אני לא חושב שיש חג המכיל כל-כך הרבה מסורות, שרובן הגדול אינן מובנות לאדם הרציונאלי. האשכנזים לא אוכלים קטניות בגלל גזירה מלפני מאות שנים. המרוקאים לא אוכלים חומוס כי זה נשמע כמו חמץ. הפנאטים לא אוכלים "שרויה", שזה מצה עם כל נוזל שהוא לא רוק (ובטח יש המחמירים גם בזה). קינואה מעוררת מחלוקת כמו הסכמי אוסלו, והליפתית מסתורית כמו שם המשפחה של ריטה. לך תבין. ואז יש, כמובן, את מאכלי הסדר. אצל התימנים כרפס זה סלרי, אצל ההונגרים זה גזר, ויש כאלו שמתעקשים על תפוחי אדמה. מרור יכול להיות או חסה או שורש, תלוי מאיזה צד של ים התיכון אתם וכמה אתם רוצים להתנקם בעצמכם. חרוסת עשויה מתמרים אם הגעתם מאיראן, אגסים אם מגרוזיה, או אגוזים אם אתם בולגרים. זרוע זה פולקע, אא"כ אתם באים מהמשפחה של אמא שלי, שם זה גרון. כל דבר שעולה על השולחן טעון בכל כך הרבה משמעות מסורתית, ורק על הביצה כולם מסכימים.

סדר פסח הוא תמצית היהדות בערב אחד: העם היהודי קיבל את התורה, התיישב בארץ ישראל, ואחרי זמן קצר יחסית התחיל להסתובב בעולם ולעשות שכונה. היה סלרי, הכרפס נהיה סלרי. היו תפוחי אדמה - גם הולך. המצות יוצאות קשות כמו דיקט? נעשה אותן רכות, אף אחד לא אמר שאסור. לא נשאר מהעוף? נשים את הגרון בתור זרוע. רק כמה אשכנזים נשארו בבונקר, וכל השאר חגגו עם מצה-בריי. כך, בעצם, התפתחו כל המסורות. פשוט היו צריכים להסתדר עם מה שיש.

אז למרות כל הנוקשות, פסח הוא החג הכי מסורתי והכי פחות הלכתי. כי הוא מזכיר לנו כמה העסק נזיל, וכמה מגוונת היהדות. ובגלל זה אני מת עליו. ואם תשעה מתוך עשרה יהודים חוגגים אותו, שזה רייטינג יותר גבוה משהיה לאירוויזיון בשנות השבעים, אני כנראה לא לבד.

הפעם הראשונה שפגשתי גוי הייתה כשהייתי בן 16. למען הדיוק, היא הייתה גויה. אני לא זוכר איך קראו לה, אבל היא הגיעה לביקור בישראל עם קבוצת סטודנטים מארה"ב. הקבוצה הגיעה לישוב וארגנו לנו מפגש משותף. קלטתי שהיא לא יהודייה רק כשניסיתי להסביר לה על בני עקיבא, לפי מקבילות של יהדות ארה"ב, והיא הנהנה במבוכה ואמרה שהיא לא יהודייה, אז אין לה מושג מה זה JCC. זה היה די שוק. עד אותה עת, גויים היו בדר"כ ערבים או מייקל ג'קסון. הם היו מובחנים ממני בצורה מאוד ברורה. והנה עומדת בחורה, שנראית יותר ישראלית מיעל ארד, ואומרת לי שהיא לא יהודייה. פתאום כל המונח "גוי" קיבל משמעות אחרת, רחוקה ממני מאוד. עמד בפני בן-אדם.

הפעם הראשונה שפגשתי הומו הייתה לפני חמש שנים, בדיוק לאחר שסיימתי את הישיבה. זה היה בטיול הגדול להודו, כאשר בגסט-האוס שבו התארחנו התחילו לחשושים לגבי יריב, אחד המטיילים הסימפטיים ביותר שהכרתי במהלך הטיול. עברו יומיים עד שהבנתי שיש סוד גדול שאף אחד לא מספר לי, הבחור עם הכיפה הגדולה והזקן, והחלטתי לגשת ליריב לשאול אותו בישירות. "אנחנו מאוד דומים", אמרתי לו. "לשנינו אין הרבה אופציות במקום הזה". הוא הבין. במשך שעתיים ישבנו ליד האח והוא סיפר לי על נטייתו המינית, ועל הלבטים והקשיים שעלו בתהליך היציאה מהארון. הוא הקריא לי אפלטון, שמשבח את המיניות ההומוסקסואלית, והתפלא מאוד לשמוע שהתורה תופסת אותה כתועבה. הוא לא הבין מה כל-כך רע בנטייתו המינית. אחרי השיחה איתו, גם אני בחרתי להפסיק להתאמץ כדי להבין.

הפעם הראשונה שפגשתי זוג מעורב הייתה לפני חצי שנה. בשליחות בגרמניה פגשתי במרים, סטודנטית יהודייה גרמנייה. ללא הגדרה דתית מדויקת, מרים היא חברה מתמידה בקהילה היהודית, מלמדת יהדות בבית הספר של הקהילה ומגיעה לתפילות בקביעות. לפני שהיא לקחה אותי לסיור בעיר היא גילתה לנו את הסוד הקטן-גדול שלה - חבר שלה מזה חמש שנים אינו יהודי. היא הסבירה שהמציאות בחו"ל מסובכת והתנצלה. אני לא הייתי צריך את ההסבר ואת ההתנצלות, ולא מפני שהנס התגלה כבחור מקסים. עמדתי מספיק קרוב לזוג כדי שהם לא ייראו לי כיהודייה וגוי, עוד נתון לסטטיסטיקה המתסכלת של יהדות התפוצות, אלא כמרים והנס, שני צעירים מאוהבים.

זה כמעט חוק טבעי: ככל שמתקרבים יותר, הכללים, החוקים, ההגדרות - כולם נראים לא רק פחות רלוונטיים, אלא תלושים מהאובייקט עליו הם לכאורה חלים. הכללים טובים לספרים, לדיון ההלכתי, לבית המדרש - אבל במציאות, הם מקבלים נפח אחר נוכח הרגישות האמיתית של החיים.

זה לא אומר שצריך להיות קונפליקט, אבל פעמים רבות אנחנו נוטים לשכוח את הקונפליקט לטובת הכלל הבטוח והיציב. ואין דבר שיותר עוזר להשכיח את העובדה שמדובר באנשים אמיתיים, מלעמוד רחוק, להסתכל מבעד המשקפת ולקבוע דעה.

אז בפעם הבאה שאתם נתקלים בתופעה שסותרת את תפיסת עולמכם המגובשת, בבקשה: תעמדו קרוב יותר.

בשיעור א' היה לנו פולמוס. אני זוכר שהתווכחנו, בתמימות ובלהט, על השאלה "מדוע אנחנו אוכלים". אסכולה אחת טענה שאנחנו אוכלים כדי שיהיה לנו כוח לקיים מצוות וללמוד תורה. אסכולה שנייה סברה שאוכלים משום שצריך לאכול, וזה צורך של הגוף. הקבוצה הראשונה הייתה הרוב, והיו להם טיעונים מעולים, שהציבו את התורה כתכלית כל המעשים כולם, ואת  המצוות כפעולות היחידות שיש להן משמעות כשלעצמן. כל הפעולות האחרות, אפילו ההכרחיות ביותר, נועדו כדי שנוכל לקיים את המצוות. הקבוצה השנייה לא יכלה לטעון טענות שוות לאלו. בישיבה, מקום בו האסמכתא הלגיטימית היחידה היא ההלכה או המסורת, לטענה שהסתמכה על הגיון פשוט, לא היו שיניים.

במרחק הזמן הויכוח הזה נראה ילדותי, אולי מנותק מהמציאות. אבל אי אפשר היה לצפות מילדים שהתחנכו על אידיאליזציה של האידיאולוגיה למשהו אחר. זה מה שידענו להיות - אידיאליסטים. ואידיאליסט אמיתי לא עושה שום דבר סתם. לכל מעשה יש סיבה עקרונית וחשובה שניצבת מעל לחיים. הסיבה הזו נמצאה בחיק הדת, ובישיבה היא פותחה ונמתחה עד שהצליחה לכלול את כל מרחבי החיים, נותנת משמעות רוחנית לכל מעשה בחיי היומיום. אז אכלנו כדי שיהיה לנו כוח ללמוד, וישנו בהפסקת צהריים כדי שיהיה לנו כוח ללמוד, וכששיחקנו כדורסל הרגשנו רע עם זה, ואז נזכרנו שהרב קוק אמר פעם שהתעמלות לבחורי ישיבה זה דבר מבורך, ונרגענו, למרות שלא ידענו בדיוק למה.

אני לא זוכר מתי בדיוק נסדקה אצלי ואצל חבריי התפיסה הזו, ומתי הפסקנו לחפש את האידיאל מאחורי כל דבר שהחלטנו. אצל רובנו, בעיקר אחרי הצבא, נצטברה תחושה שהאידיאלים אינם המציאות כולה. שלעיתים אנחנו כופים אותם על המציאות ומעוותים אותה. שאנחנו נתלים בהם, והם מספקים לנו בטחון, אך הם אינן אנחנו. הם משהו חיצוני לנו, ולעיתים מספקים לנו תירוץ מעולה להתחמק מעצמנו. ובמקום לומר 'אני חושב' התחלנו לומר 'אני מרגיש', ובדקנו אם הדיבורים שלנו הם דיבורים של אמת או דיבורים סתם. והסתבכנו עם עצמנו. הסתבכנו, אבל עם עצמנו.

למרות זאת, לא נותרנו נטולי אידיאלים. רובנו בחרנו בדרך חיים שאנחנו מאמינים בחשיבותה. אבל בחרנו גם לתת מקום למשהו האחר: לרצון הטבעי שלנו, שאינו קשור בעבותות של רעיונות נשגבים. למשהו פשוט שניזון מתחושות בטן, מרגשות, מאינטואיציה. למשהו הזה אין שם. פעם, בעתניאל, שמעתי תלמיד שקורא לזה 'תנועת החיים'. זוהי תנועה שאין לה הסבר, ואין לה מידה, ואין לה משקל. ודאי שאינה יכולה לעמוד בויכוחים אידיאולוגיים של התנצחויות והוכחות. אבל היא קיימת ורוחשת, גם אם מנסים לחנוק אותה.

ולמה אני כותב את זה? ובכן, בשבוע שעבר ניטש כאן פולמוס קטן בדבר החגיגות בראש השנה האזרחית. אני כתבתי שחגגתי באותו ערב, והגיבה לי טל רפאל שהיא סולדת מלעשות מכל דבר כזה אידיאולוגיה. זו לא פעם ראשונה שאני מקבל כאלו תגובות כאשר אני כותב על עניינים ומביע דעה שאיננה מתיישבת פיקס עם ההלכה. מיד קופצים וצווחים: "עשה מה שאתה רוצה בביתך, אבל אל תעשה מזה אידיאולוגיה." אני מסכים עם הצווחנים הטרחנים לחלוטין, והנה לכם תגובתי הרשמית: אני לא עושה מזה אידיאולוגיה.

אני לא עושה מזה אידיאולוגיה מפני שאינני אדם שמונחה רק לפי האידיאלים שלו, ולכן כשאני אומר משהו, אני מכיר בזה שאני אומר אותו, קודם כל, מתחושות פנימיות. אני לא עושה מזה אידיאולוגיה משום שמאמרים אידיאולוגיים יש בהם ניחוח של זיוף, משום שהם מתיימרים לנתק בין הכותב וחייו לבין הדברים שלו. אני לא עושה מזה אידיאולוגיה משום שדיבור אידיאולוגי כזה לעולם יהיה חיצוני לי, ולכן גם חיצוני לכם, ולפיכך - משעמם. ואני לא עושה מזה אידיאולוגיה מפני שהבמה הציבורית, לטעמי, לא צריכה להיות במה של השקפות בלבד אלא של האנשים מאחוריהן.

ולכן אני מצהיר ומבטיח שאשתדל להימנע מדיבור אידיאולוגי שכזה - חיצוני, מתנשא, מנוכּר. ואם עשיתי את זה, אני מבקש את סליחתכם למפרע.

ולמאוכזבים מרה על המאמרים שכבר נכתבו: אני יודע לא קיבלתם כאן מאמרים מנומקים בטיעונים הלכתיים ומוסריים. אני לא בטוח שברוב הפעמים הצלחתי לעבור את רף ההוכחות הנדרש בשביל ליצור טיעון לוגי מרשים, או ביססתי את הדעה שלי די הצורך.

מצד שני, גם לא ניסיתי. ואם אתם קוראים את הטור הזה פעם אחר פעם, אולי גם אתם מחפשים משהו אחר.

שאלת היחס לערבים היא שאלה שמעסיקה את הציבור הישראלי מאז קום המדינה, ובאינטנסיביות יתרה מאז מלחמת ששת הימים. הציבור הדתי-לאומי החל להתעסק בשאלה זו בעיקר לאחר הסכמי אוסלו, כאשר דחיפה חזקה ניתנה לעניין עם קריסת קונספציית השלום. פתאום מצאנו את עצמנו צודקים, ולו חלקית, בשאלה הפוליטית הגדולה של שלושת העשורים האחרונים. אך מן העבר השני התחוורה באופן ברור ההשלכה של התבדות התקוות של הסכמי מסירת השטחים: הערבים לא הולכים לשום מקום. המדינה הפלסטינית שבדרך רחוקה מלקום, והמצב קפוא. נראה שהשידוך בין יצחק וישמעאל לא מתקרב לקיצו.

כיצד מתמודדים עם שאלה זו? ובכן, ביהדות כמו ביהדות יש תשובה לכל שאלה, ובאחד מעלוני סוף השבוע נתקלתי בשילוב המעניין בין שבע מצוות "בני נוח" לקטגוריה התורנית של "גר תושב". אסביר בקצרה: שבע מצוות בני נוח הן מצוות בהן נצטוו כל מי שאינו יהודי. הן כלליות ובסיסיות וכוללות איסור עבודה זרה, גילוי עריות, רצח, גניבה, קללת ה', אכילת אבר מן החי והחיוב לבניית מערכת משפט. חכמי ההלכה שעסקו בשאלת היחס בין עם ישראל לעמים אחרים בתוך ארץ ישראל כרכו במידה זו או אחרת בין השמירה על שבע מצוות בני נוח לבין ההגדרה כ"גר תושב", הגדרה שלפי חלקם מאפשרת את השארתם של אלו שאינם יהודים בתוך תחומי הארץ. הדעה המובילה באסכולה המחמירה ביותר היא של הרמב"ם, שמאפשר החלת הקטגוריה של "גר תושב" על לא- יהודים ששומרים על מצוות בני נוח ובנוסף מקבלים את ריבונותו של העם היהודי. זו הגרסה הדתית והלאומנית ביותר של הסיסמא "בלי נאמנות- אין אזרחות", אם כי בתנאי מעבדה היא מובנת לחלוטין: החברה המקבלת דורשת מהזרים הגרים בתוכה לשמור על כללי משחק חברתיים תקינים, בדמות שבע המצוות, ולהיות אזרחים נאמנים. על הסנקציה אפשר להתווכח.

ובכן, כדי להפוך את הדיון ההלכתי לרלוונטי מסתבר שכל מה שצריך לעשות זה "העתק-הדבק". את הערבים יש לבדוק לפי מידת קיום שבע המצוות והנאמנות. מכיוון שהמשוואה, שפתרונה מוכתב על-פי דעותיו הפוליטיות של הכותב, מביאה אותנו לאותה תוצאה לא ריאלית - מעבירים אותה למישור האידילי. שם אפשר יהיה לתת לערבים שתי אופציות - תושבות על-פי התורה או גירוש. באותו מישור אידילי, אגב, החברה שלנו נפרדת לחלוטין, יש שלום עולמי וסופגניות לא משמינות.

אבל הכנסתם של הערבים למשוואה ההלכתית הזו אינה רק לא ריאלית ומוטה פוליטית. היא גם אנכרוניסטית. מפני שאנו נמצאים בסיטואציה בה לא עמד עם ישראל בעבר. בניגוד לרובד הפרטי, בו ההשפעה שיש להלכה על מצבו הלאומי של עם ישראל אינה אקוטית, במישור הציבורי השאלות צריכות להתלבן מחדש. לא ניתן להדביק דיונים הלכתיים בני אלף שנה על מצב פוליטי סבוך ללא בחינה מחדש. הגדרתם של הערבים בקטגוריה הלכתית שהוגדרה בזמן שהיינו מיעוט בגולה, ללא עיסוק מעמיק יותר ומתן אפשרות לבניית קטגוריות חדשות או יציקת תוכן חדש לקטגוריות לאור המצב כיום, היא תלושה מהמציאות.

ומה על אותו עיסוק מעמיק ומחודש לכלול? ראשית, הדיון בנושא חייב לצאת מתוך נקודת מוצא לאומית. השאלה אינה נוגעת לפרטים, אלא לעם שלם, והיא אינה תיאורטית אלא בעלת משמעות רבה לעיצוב פני הריבונות היהודית השלישית. העיסוק בשאלת היחס למיעוט הערבי חייב להיבחן בתוך פריזמה רחבה המוסיפה לתוך השיקולים ההלכתיים הותיקים גם תודעה ציבורית ולאומית, ומודעת להשלכות החינוכיות, מוסריות, ופוליטיות של ההחלטה.

שנית, הדיון מוכרח למצוא חיבור לשיח זכויות האדם. אין זה ראוי להתעלם מהשינוי הגדול שעבר העולם מאז מלחמת העולם השנייה, שהביא לעליית קרנן של זכויות האדם והצבתן במרכז השיח בכל קונפליקט לאומי ובינלאומי. שיח זכויות האדם הוא חלק אינטגראלי מכל דיון בו על כפות המאזניים ניצבים חייהם ורווחתם של אנשים בשר ודם. התכחשות אליו מאחורי הטענה המעייפת והשקרית שאין לו שורשים בתורה, היא לא רק צרת מוחין, אלא אינה מתיישבת עם המגמה של התפתחות התורה שבעל-פה שמאז ומתמיד הייתה במגע עם הסובב איתה.

שאלת ערביי ישראל היא שאלה חשובה. אין להתעלם ממנה. אבל אם מתעסקים בה, צריך לעשות את זה ברצינות ובהעמקה. או לפחות במעט יותר יושרה.

קשה היה ללכת הערב בירושלים ולהרגיש חורבן. למרות סגירתן של כל המסעדות, העיר מלאה. אלו שהולכים וחוזרים מקריאת המגילה ממלאים את הרחוב. סטודנטים חילונים יושבים במרפסות. תיירים אמריקאים מסיירים בעיר העתיקה. ירושלים של לפני כמה שעות הייתה עיר רומנטית ושקטה, עיר בהילוך נמוך. אבל לא שוממה וחרבה.

גם בפרספקטיבה יותר רחבה, תיאור ציון כארץ חרבה הוא תיאור רחוק מהמציאות. אין חולק על קיומן של בעיות חמורות בישראל, הן בפן החברתי והן בזה הדתי. הזנחת הפריפריה והטבות לעשירים מחד, וריחוק של אנשים רבים מכל שביב של מסורת מאידך, אינם עניינים של מה בכך. הגלות אינה נפתרת בעצמאות מדינית בלבד, כתב אדם ברוך. אבל מכאן ועד תפיסת המציאות הישראלית כחורבן, הדרך רחוקה. והיא רחוקה לא מפני שאנחנו קרובים מרחק סנטימטרים לגאולה השלמה, אלא מפני שאולי אנו טועים בהגדרתה.

מהי אותה גאולה שלמה? ובכן, לפני שמגדירים אותה יש לרדת לקרקע המציאות. ומכיוון שהערגה בנושא זה היא רומנטית-היסטורית, יש להביט בעברו של העם היהודי. מבט גלוי זה יכול לאכזב. מעולם לא הייתה תקופה בה העם היהודי היה במצב האידילי עליו אנו רגילים לדבר. לכל אורך הדורות העם היהודי, כעם וכפרטים, חי על הסקאלה בין המציאות המקולקלת לבין האידיאל הנדרש, כאשר בדרך כלל ידה של המציאות על העליונה. כך במדבר, בו העם חטא השכם וערב. כך בימי בית ראשון, בהם לא הפסיקה עבודת האלילים, גם בבית המלוכה של שלמה והמלכים שאחריו. וכך בימי בית שני, אשר בזמנו התחולל עושק גלוי של השכבות החלשות שהחל כבר בימי מלכות בית חשמונאי, וגם המצב הרוחני לא היה מרשים, כאשר תלמידי החכמים היוו מיעוט זעום בתוך העם.

מבט מפוכח לימי קדם המפוארים מראה לנו את המציאות שאנחנו כל כך מנסים להדחיק - שאולי מעולם לא היה מצבנו טוב יותר. זה לא שהמצב מזהיר, אבל הוא גם לא "נחלתנו נהפכה לזרים, בתינו לנכרים". וההדחקה של הבנה זו אינה מקרית, והיא אינה נובעת מאי ידיעת ההיסטוריה. אנחנו רוצים להרגיש במצב של חורבן. תחושת חורבן מניעה קדימה, במיוחד כאשר היא מלווה בתחושת האשמה המפורסמת של העם שלנו. אנחנו מפחדים להביט במראה ולהגיד שירושלים נגאלה, אפילו חלקית, משום שזה יציב בפנינו אתגר חדש, של שמירה ושיפור הקיים תוך הבנה שהמשימה הראשונית הושגה. יותר קל להבין ולחנך לאתגר הישן. אם תרצו, אנו מפחדים מהשלב שאחרי קום המדינה, אז אנחנו מטפטפים לעצמנו במוח שאנחנו עדיין בתקופת המחתרות.

אז מדוע יש להתאבל בכל זאת? אם מתייחסים לתשעה באב כאל יום של חורבן, ומקבלים את המציאות של היום כמציאות טובה, הצום נראה מיותר. אך ניתן להתייחס ליום זה כאל יום שמעלה את תחושת החוסר. תחושה זו, של חוסר, שונה מתחושה של חורבן. החורבן הוא זמני. הוא אירוע היסטורי. גם אם מנסים להקנות לו רלוונטיות, הניסיון הוא אנכרוניסטי ואינו נובע מראיית המציאות. החוסר, לעומתו, הוא קיומי. הוא קיים גם כאשר עברנו את מצב החורבן, משום שהוא מוגדר מתוך המציאות, מחובר אליה ומשתנה לפיה. אם חורבן הוא הגירושין, החוסר הוא הרווקות שלאחריה.

החוסר הוא לאומי, אבל בעיקר אישי. הוא קיים בתחושה של כל אחד: זה מקונן על היעלמות הנבואה, וזה נלחם למען הצדק החברתי. זה מתאבל על הפירוד, וזה צם על אובדן הדרך. ולכן הוא רלוונטי בתקופה זו. ולכן הוא רלוונטי לכולנו.

ותודה לשי.

לקראת תשעת הימים שבין ראש חודש אב לט' באב, אני מציע לערוך ניסוי קטן. תשאלו את עצמכם שתי שאלות בלתי תלויות: הראשונה, האם אתם רוצים שיבנה בית המקדש. אם תשובתכם חיובית, תשאלו את השניה: האם אתם רוצים להקריב קורבנות?

שלושת השבועות ותשעת הימים הם תקופת אבל אנומלית: אנחנו מתאבלים על משהו שאיננו זוכרים ממנו דבר ואיננו יודעים מה טיבו. מבית המקדש השני, אשר נחרב לפני קצת פחות מאלפיים שנה, לא נשאר זכר. הכותל, למער הסר ספק, אינו זכר לבית המקדש: הוא אמנם חלק מן החומה החיצונית, ולפיכך זכר פיזי מהבניין המפואר. אך אין לו כלום עם עבודת הקורבנות שהיוותה את עיקר הנעשה בבית המקדש. אולי אפילו להפך: באלפיים השנים שעברו מאז החורבן עזר הכותל, בהופכו למקום התפילה האולטימטיבי, לקבע בתודעת העם את המסר הרבני לאחר החורבן - תפילות כנגד תמידים (קורבנות) תקנום.

אותו מעבר מקורבנות לתפילות, ללימוד ולמוסר נעשה באופן עקבי לאחר החורבן בכדי לשנות את צורת הפולחן לכזו שתהיה אפשרית בדור ללא בית מקדש. הקורבנות הפכו לתפילות קבועות ביום. רבן יוחנן בן זכאי שמט את מעמדם ככלי יחידי לכפרת עוונות, בצטטו את הנביאים: "כי חסד חפצתי ולא זבח". הפרושים, ולא הצדוקים שהיו הכוהנים והאחראים על הקרבת הקורבנות, הפכו למנהיגים המובהקים של העם ביהודה, תוך כדי ביסוס לימוד התורה וההלכה כפרקטיקה הדתית המובחרת והבלעדית. ההלכה אוחדה תוך נקיטת יד קשה כלפי החולקים על בית המדרש המרכזי ביבנה, אולי בכדי למרכז את היהודים סביב מוקד חלופי אותו יוכלו לקחת לכל מקום. מאותה הסיבה נחתם התנ"ך באופן סופי.

אף על פי שבית המקדש לא נשכח, והוזכר בתפילות ובצומות, הוא עבר תהליך של סימבוליזציה מכוונת: הגעגוע לבית מקדש פיזי בו יוקרבו קורבנות כקדם, הפך עם חלוף הזמן ושינויי התפיסה לסמל המבטא שיבה לאידיליה רוחנית שלמה, ולאחר מכן - לסמל המבטא לאומית דתית מתחדשת.

בית המקדש כמקום להקרבת קורבנות הפך ברבות השנים לחסר רלוונטיות ליהודי המאמין. כאשר חכמים כתבו שבוטל יצר העבודה הזרה הם כתבו זאת ממרחק הזמן, מאות שנים לאחר החורבן. הם אמרו זאת ככל הנראה גם מתחושתם האישית - הם לא הרגישו את היצר הזה, שכנראה דחף אנשים מכל התרבויות בימי קדם להקריב חיות (או את ילדיהם) למען האל. כשהרמב"ם כותב שמצוות הקורבנות היא תגובה לאלילות של אותה התקופה, אי אפשר שלא להבין אותו: במאה ה-12 קורבנות היו מעשה שנחשב פרימיטיבי אפילו בעיני אנשי ימי-הביניים. הוא הסיק את המסקנה ההגיונית: בית המקדש שכן בעולם פגאני, וע"כ העבודה בו שייכת לעולם כזה.

אך לא צריכים להביא סימוכין רבים לתחושה שרובנו הגדול מרגיש ממילא. מה עניתם על השאלה השניה בניסוי הקטן בערכנו לעיל? אכן, השאלה קצת מציקה. אבל באמת, כיצד ניתן לחבר בין הקרבת קורבנות למאה ה-21? זו לא שאלה מתריסה, ואומר את האמת: אינני יכול להתחבר לזביחת בהמות בבית מקדש. זה נראה לי פרימטיבי. שיטת הקורבנות עברה מן העולם, היהודים המציאו תחליפים, והמין האנושי הפך ליותר רגיש לסבלן של בהמות כל עוד לא מדובר באנטריקוט שלו. גם הטעם הרציונלי אותו מביא הרמב"ן איננו רלוונטי לי - כאשר העגל יישחט והכוהנים יחתכו את בשרו ויתבוססו בדמו אני לא ארגיש שאני זה שאמור להישחט שם. אני ארגיש בחילה.

האם זה אומר שאינני רוצה שבית המקדש ייבנה? לא.  הסלידה שלי מבניית בית מטבחיים עצום לא גונזת את תקוותי לבניית בית מקדש אחר. אותו סמל שנוצר במהלך השנים, הצליח לדעתי לדלות מתוך המבנה ההרוס את המשמעות המקורית והרלוונטית שלו: בית המקדש כמוקד של אמת ושל מוסר, של תפילה ושל לימוד, ובעיקר - של אחדות.

אינני יודע מה ייכלל בעבודת הקורבנות המודרנית של בית המקדש השלישי: אולי הוא יהיה בית מדרש עצום, בו ילמדו מאמינים מכל העולם טקסטים יהודיים ישנים וחדשים סביב שולחנות עגולים המסמלים שוויון גמור. אולי יהיו בו סדנאות מדיטציה וגני התבודדות. אולי יעשו קונצרטים של יונתן רזאל ויעקב שוואקי.

אינני יודע בדיוק מה יהיה שם. אני יודע מה לא יהיה: מנגל.

חוויה ראשונה:

חתונה של חבר. לוקחים לחופה, רוקדים בשורות. מלווים את הזוג לחדר ייחוד, רוקדים בשורות. קופצים בקצב אחיד. אוכלים מנה ראשונה, ואז מוציאים אותם מהחדר, ורוקדים במעגלים.

הכל מתוכנן מראש, כאילו באנו עם תוכניה מפורטת. מתי רוקדים, איך רוקדים.

חוויה שנייה:

הופעה של ברי סחרוף בחוצות היוצר. הקהל נדחס לרחבה הקטנה שבין המושבים והבמה. ברי נותן בראש. הקהל זז ביחד, אבל בעצם כל אחד לבד. לידי עומדת בחורה ועושה תנועות מוזרות, בליל תנועות המשלב ניקוי חלונות עם משׂחה פרפר. אני עומד כמעט ללא תנודה ושר עם ברי.

היא נראית לי מגוחכת. אני מגניב.

אבל היא משוחררת, ואני? אני יודע לרקוד במעגלים.

לדת היהודית יש כמה "התמחויות". לדוגמא, היא טובה במציאת ביטויים מעשיים לרעיונות רוחניים. עוד התמחות היא ההצלחה לשמור על קווי המתאר משינויים רדיקליים (באופן יחסי). ההתמחות שאני רוצה להרחיב עליה מעט, היא היכולת לרדת לכל פרט בחיים.

בעבר שמחתי ביכולת הזו. הרי דת שנוגעת בכל פרטי החיים היא דת שמחוברת לחיים ולא מנותקת מהם. סגירת הוואקום של התחום האפור, שבין המצווה לעבירה, היתה נראית לי הכרחית בכדי ליצור חיים של קדושה, שמכוונים בכל רגע ע"י ההלכה.

ברם, התרגום המעשי של האמירה הזו הוא שחיינו מלאים בטקסים הדורשים מיומנות שמתבטאת בעיקר בידיעת סדר הפעולות המתבקש. יצא לי להפנים את זה רק כאשר ישבתי בבית הכנסת עם מתגיירים. פתאום התפילה המוכרת והאוטומאטית נראתה לי כמו שהיא נראית ודאי לכל מסתכל מן החוץ: טקס מסובך ומורכב בעל כללים סודיים ומפורטים. עומדים, יושבים, אחורה, קדימה, השתחוות. יצאתי בתחושה עגומה. ביהכנ"ס שלנו, המוכר והחביב, נראה למבקר שאינו דתי כמו עולם סגור שרק חבריו מבינים את כלליו.

בית הכנסת הוא רק דוגמא, שכן הדת מכניסה סדר בהכל. מסדר הפעולות בבוקר ועד לברכות שיש לומר בלילה. ויש בזה הרבה טוב, בסדר הזה.

הוא בונה הירארכיה משפחתית. הוא דורש מהאדם להתכוונן למטרתו בכל יום. הוא נותן מנוחה כפויה לאדם, וכך מציל אותו מההתמכרות לעבודה ולשחיקת היום-יום. אבל הכי טוב - שכמעט בכל מצב, האדם הדתי יודע כיצד להתנהג. מהחתונה ועד לניחום אבלים, הוא נכנס לאירוע ויודע מה הוא אמור לעשות. אין חוסר נעימות. אין פאדיחות.

אך לסדר הזה יש מחיר, ואת המחיר הזה הרגשתי בהופעה. הסדר הזה גם מקבע, סוגר, ואינו מאפשר פתיחות. הבחורה שרקדה לידי היתה פתוחה ומשוחררת. תנועותיה אמנם הזכירו לי את הביקור באי הפינגווינים באוסטרליה, אך הן שידרו אמת וכנות. היא רצתה לרקוד, ולא היה אכפת לה מכך שהסביבה רואה בה מפגע תרבותי.

ואנחנו? לפעמים אני מרגיש שאנחנו כלואים בתוך מערכת חוקים. חשוב לי להדגיש: אינני מתייחס להלכה, האם היא מעלה אותנו/משחררת את הנפש שלנו/מתעלת את הגוף שלנו וכן הלאה. אני מדבר על המחשבה, על הרצון האובססיבי לשייך הכל, להגדיר הכל, לתחם הכל. כך רוקדים וכך לא, על זה מדברים ועל זה לא, זוהי התנהגות מותרת וזו לא, ואם כבר - אז בצורה כזו ושנזכור שזה בדיעבד.

זה מסודר, אבל רחוק כל-כך מאמיתי. התנהגות בצורה מסוימת מפני שזו הנורמה החברתית, מבטאת את נצחון החיצוניות. האינדיבידואליזם הארור הזה, שכולם כל-כך שונאים, נותן מקום לפנימיות אמיתית, פשוטה, ובעיקר - לא מסודרת.

הסדר הזה הוא טוב כאשר הוא נצרך, אך הוא אינו נצרך כל הזמן. וכשהוא לא נצרך, לעזאזל איתו.

ואולי, ברוח הימים, זהו המקום של חודש אדר. בשנה העברית, שמתחילה בחג הפסח שכולו סדר, ניסים גלויים, העברת המסורת מאב לבנו ומצוות דתיות קלאסיות של ביעור חמץ, לחודש אדר מקום ייחודי. ולא מקרה הוא שחודש אדר חותם את השנה העברית. השנה העברית הרוויה בטקסים מסתיימת ב"נהפוך הוא" גדול, מפני שאחרי כל הסדר הזה, יש גם מקום לקצת אי-סדר. זו לא אנרכיה, וזו לא פרובוקציה. זו נורמאליות.

חוויה שלישית: חתונה של זוג חברים. יום שישי בצהריים. מעט מוזמנים (יחסית). היא - בחורה מבית דתי, דתייה לרוחה. הוא - בחור חילוני שחי על המתח שבין קבלות שבת, תפילין, והאידיאולוגיה של "הנוער העובד והלומד". החופה - כהלכה. לאחר שהיא נסתיימה, ענדה לו טבעת. הטקס נחתם בשיר עברי. אח"כ היו ריקודים מכל הסוגים. קייטרינג חלבי.

הנה. יש מקום לאי-סדר.

לא תסיג שאלת לעניין יחסיך עם חבריך, והנה אני עונה אע"פ שהתשובה איננה מן הנעימות. אתה מגיע למקום האירוע, ומקים המולה גדולה ומיד כל האורחים מקיפים אותך ושומעים את סיפוריך והנה אתה חתן השמחה ולא חתן השמחה עצמו. וגם בדרך אגב, בשיחה עם חבריך אתה משים עצמך מוקד השיחה וכו'. לפי דעתי, הרי זה משום "לא תסיג גבול חברך". אינך "משיג" אלא "מסיג", משום שאין בהוראה אזהרה על פלישה לתחום חברך, אלא על דחיקת גבולו: גבולו נסוג מפניך. הגבולות נשמרים; היקפם ויחסם משתנה. שוחחת עם חברך על מצוקתו ושמת מצוקתך עיקר, הרי תיחמת מחדש את הגבולות של השיחה, ומחשבותיו והרהוריו נדחקו חזרה לראשו של חברך. באת לשמחתו והפכת לשמחתך - הקטנת שמחתו. כי האיסור אינו בהגדלתך, אלא בהקטנתו. והמסיג גרוע מן הגאוותן.

צדקה. שידוכין אתה כותב כי חברך בררן בהצעות השידוכין: מבקש תכונות כאלו ולא אחרות, ואתה ורעייתך מנסים לשכנעו שיפסיק להציב סטנדרטים גבוהים. ובכן, נלך בעקיפין: כבר הגמרא בכתובות כתבה "אשר יחסר לו - אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו", ובזה פסקה - יש להחזיר את העני למצבו הראשוני כפי שהוא רואה אותו. הצדקה אינה אובייקטיבית, אינה נמדדת לפי קריטריונים חיצוניים וכלליים. הצדקה היא סובייקטיבית. אל תחנך אותו; תן לו מה שהוא חושב שמגיע לו. והדבר דומה בשידוכין: אל לך ולרעייתך לחנך את החבר מחדש. ביקש חכמה? שדכו לו חכמה. ביקש יפה? שדכו לו יפה. בררן מדי? "לפום צערא אגרא".

חימוד הרצון. "אחי" ונשאלתי עוד בעניין שיחות בין חברים, שלפעמים צד אחד להוט לדעת פרטים ודוחק בחברו לספר לו על הפגישה או על מצב הרוח, והחבר נעתר באי-חשק ומספר. או שצד אחד מבקש טובה ובאמצעות מניפולציות ("אחי", "גבר") מצליח לקבל את הסכמת חברו. וה"ישראליות" שהומצאה יש מאין משבחת את אותו אדם שמשיג את רצונו. ולעניות דעתי האיסור של "לא תחמוד" רלוונטי מאוד לעניין זה, שכן המכילתא ובעקבותיה הרמב"ם כבר כתבו שהאיסור נוגע רק לדברים שבאים ברצון בעלים, אלא שזה רצון מעוּשה, אפילו כפוי. והדוחק בחברו לבצע משהו שאינו לרוחו, אינו אלא חומד. ומה הוא חומד? את רצונו של חברו: שרצונו של חברו נתבטל לפניו ועכשיו הוא שולט בו. ורצונו של אדם כבודו וכו'.