בהתחלה התכנית שלי הייתה להתלונן. והרבה.
להתלונן על אובר-מבחנים לא צודק, להתלונן על אנשים שפשוט לא מבינים שישראל היא לא מדבר שכוח-אל וטכנולוגיה ומדברים אלי כמו ילדה מוגבלת,
להתלונן על זה שאנשים פה חושבים שזה שהאנגלית שלי לא מושלמת אומר שאין לי שום שפה אחרת שאני יודעת, להתלונן על שיעורי בית מרובים, להתלונן על מבוכות,
להתלונן על בדיחות שלא עובדות לי, ובכלל להתלונן שנמאס לי להרגיש מוגבלת!
אבל לא.
במקום זה, אני אתחיל בבקשת סליחה ובהכרת תודה לכמה אנשים פה שזה בהחלט מגיע להם (אגב, אף אחד מהם או לא קורא פה או גם לא קורא פה וגם טכנית פשוט לא יכול..):
ג'ונתן,
קודם כל, אני רוצה להגיד לך תודה. תודה על שעזרת לי כשהייתי הכי צריכה, תודה על שלקחת אותי תחת חסותך אפילו שלא היית חייב ואפילו תודה על זה שאתה אומר לי "היי" במסדרון.
תודה.
הייתי גם רוצה להתנצל בפניך. להתנצל על זה שאין לי על מה לדבר איתך, להתנצל על זה שאתה מבלה איתי זמן שברור לעיין שאתה לא נהנה ממנו, להתנצל על זה שאני לא יודעת אפילו איך להגיד לך את זה פנים אל פנים והכי להתנצל על זה שכשאתה כבר אומר לי "היי" במסדרון אני כל כך נלחצת שאני לא מצליחה לענות לך..
סהר,
אני בעיקר רוצה להתנצל על כך שלפעמים אני נמנעת ממך. זה לא אישי, אני פשוט מנסה שיהיו לי חברים שיודעים אנגלית, אמריקאים, וגם כאלו שלא עוזבים בסוף השנה..
זה לא שאני לא נהנית בחברתך, זה פשוט שאני באמת חייבת שגם אחרי שתגמרי את ביה"ס בסוף השנה עדיין יהיו לי חברים בביה"ס. אז אני מצטערת.
אוליביה, מארק, קרן ואיינה,
אני רוצה להודות לכם שאתם מבלים איתי בזמנכם הפנוי, שאתם מדברים איתי, אוכלים איתי צהריים, צוחקים איתי, ומנסים באמת ובתמים להגיד את השם שלי בהטעמה מלרעית ולא מלעלית..
אני גם רוצה להתנצל על זה שאני לא תמיד מבינה, ושלפעמים אני עונה בלי באמת לדעת מה אמרתם, אני גם רוצה להתנצל על זה שלפעמים אני פשוט אומרת דברים מוזרים כי בעיברית זה נשמע נכון ואתם צריכים לסבול את המבטא (שאני אגב לא שומעת) ואת הדיבור הקלוקל שלי. סליחה.
לכל מי שלומד איתי בכללי אבל במיוחד בדרמה,
אני רוצה להודות לכם, על הסבלנות והאיפוק שלכם מלא לצחוק עלי כשאני מדברת, ועוד לא נכון.
אני גם רוצה לבקש ממכם סליחה כי אני יודעת שלעבוד איתי זה כמו לעבוד עם הילד בעל הפיגור השכלי..אז אני ממש מתנצלת על זה..
אבל הכי הרבה, דייויד וסם,
אני באמת רוצה להתנצל בפניכם על העובדה העצובה שבכל פעם שאתם עוברים מולי במסדרון אני מתחילה לאט לאט לחייך ולגחך בלי הכרה. אני לא שולטת בזה. פשוט העובדה שביום רביעי הבא אני הולכת לצפות בכם מתנשקים על הבמה כחלק מההצגה "רומאו ויוליה" (R+J) גורמת להיות ממש משועשעת..זה נכון שאני לא כל כך אוהבת אתכם כבני אדם ואי לכך ובהתאם לזאת, זה פשוט גורם לי לצחוק בלי הכרה כשאני רואה אתכם. אני אני רוצה להתנצל על זה..(וגם על זה שכשאני אצפה בהצגה אני כנראה אהיה היחידה שתצחק בקול רם בקטע הזה..
).
הייתי צריכה להוציא את זה..
ועכשיו שיעור קל בגימטריה:
ההבדל בין רצוי (306) ל-מצוי (146) זה כסף (160).
ההבדל בין שקר (600) ל-אמת (441) הוא קטן (159).
זה פשוט גורם לי לחייך, ואז לסתור לעצמי כי זה רק חידודי לשון בגימטריה..
אוהבת,
אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mrs. snow
