מה שיש לאיש שלג להגיד..

והוו בוי איך הם נושרים..

אני טובעת בים של עלים..

היום כואב.

כואב הגוף כי כל הזמן בודקים אותי.

כאילו אני איזו מחלה מדבקת.

דוקרים מפה, מרדימים משם. כואב.

אבל לא רק הגוף כואב.

גם הנפש.

כואב כשמרגישים מפגרים.

עוד יותר כואב כשמתייחסים אליך באותו האופן.

כואב כשמרגישים בחוץ.

ואפילו יותר כואב כשמבהירים לך שאתה לא בפנים.

כואבת לי הצביעות.

כואב לי כשמחייכים אבל רק כי אין להם משהו יותר טוב להגיד..

הכאב מכה בי בעוצמה.

כאילו סוכלים אותך בעובדות כואבות בכל פעם מחדש.

אתה משמש כשק החבטות.

והכי גרוע? הם לא באמת מתכוונים לזה. זה בטעות. בתת מודע.

יש לי חבורות וצלקות בנפש עכשיו.

פצעים פתוחים.

כשעוברים במסדרון לוקחים נשימה עמוקה, עוצמים עיניים.

ככה מרגישים פחות את הכאב.

אוטמים את הנפש לכמה זמן. עד שהם יפסיקו להכות.

עד שהפצעים יתאחו.

כמו העלים, גם הדמעות נושרות.

בפנים.

אסור שאף אחד יראה אותי נשברת.

אני לא נשברת.

אני לוקחת נשימה עמוקה. אני אומרת "יהיה טוב".

האם אני מאמינה לזה?

כן. אבל לא עכשיו. עוד מעט. עוד קצת.

כל יום הוא הופעה חדשה.

לובשים את התלבושת, מסדרים את התסרוקת, שמים מסכה.

מסתכלים במראה. לוקחים נשימה עמוקה.

עוצמים עיניים.

משננים את השורות. מדמיינים את הסצנות.

עולים על הבמה. נכנסים לשיעור.

אני אופטימית.

אני יודעת שיהיה לי טוב.

גם עכשיו טוב לי.

יש פשוט ימים קשים.

ומה שהכי קשה זה משהו שכבר קרה ועכשיו קורה שוב..

אין לי כוח.

יום חמים,

עדי