| 8/2006
הצצה נדירה
"ברוכים הבאים ברוכים הבאים, להצצה נדירה לנבחי קיומו של אדם"
הלכתי לישון אתמול בערך ב3 לפנות בוקר. קמתי ב4, כולי מיוזע (למרות שהמזגן עבד). הלכתי ולקחתי מקלחת, פתאום לא יועד למה, הרגשתי צורך עז לשוטטות. התלבשתיף נעלתי נעליים, נעלתי את הדירה ויצאתי לשוטט, הסתובבות בטלה בעיר, סתם ברחובות שאני מכיר ובכאלו שלא. מחשבות עלו וירדו, עברתי על הרגשות שלי, תייקתי, מיינתי, סיננתי, עשיתי דילול, עברתי על המחשבות שלי. ואז הבנתי למה אני מרגיש מה שאני מרגיש, זה היה שם תמיד ולא שמתי לב פשוט. זה לא שאין למה לחיות, או שאין לי כוח או רצון לחיות, זה שאין לי מטרות. פתאום באמצע שוטטות לילית הבנתי שאני לא שואף לשום דבר בחיים, שהחלום הכי מרחיק לכת שלי זה לשבת מתחת לעץ, על כסא נדנדה ישן ולקרוא ספר טוב.
מי שמכיר את הסיפור על הסיני שקונה פרח וחצי כיכר לחם, אתמול הבנתי שכול מה שאני צריך זה למצוא את הפרח שלי. את הדבר הזה שיהיה לי לשאוף אליו.
יש אישה אחת שמופיעה לי כל הזמן בחלומות, ביותר מדי מהם. ולא... תפסיקו להיות כלכך סוטים בראש. היא שם, כל הזמן. בחלומות, במחשבות, בצד האחורי של המוח, כאילו אני רק אורח פה, בדבר הזה שהוא שלה בכלל. היא גבוהה ורזה, והיא לובשת שמלה שחורה מהודרת כזו, עם מחוך שחור, ויש לה כובע רחב שוליים כזה, כמו שיש הלוויות עם רשת כזו. ויש לה לק שחור, ונעלי עקב שחורות. היא שחורה, היא החור השחור שיושב באחורה של הכול, בתת מודע, בכניסת מתכנתים ומשחירה הכול, ולוחצת על on ו off כשמתחשק לה.
זה נשמע מוזר, אני בטוח, אפילו פסיכי קצת, אבל לפעמים כשאני יושן או שאני באמצע מדיטציה מוחלטת ושקט שקט, אני מסוגל לשמוע אותה לוחשת, אבל אני אף פעם לא מבין מה היא אומרת. הלוואי. היא בטח יודעת יותר ממני על עצמי. והיא שם בחלומות שלי, כמעט בכולם. היא שם מאז שאני זוכר את עצמי, בגיל 5 היא כבר הייתה שם זה בטוח. פעם זו בכלל הייתה ילדה, אבל כמוני היא התבגרה. היא אני במובן מסויים, היא צד בי, חלק בי. חשבתי לעצמי שעם המון מדיטציה אולי היא תדבר סוףסוף אבל כלום. אני חושב שנידונתי להיות ככה, במרחק נגיעה ממנה. לפחות בינתיים.
בפוסט הקודם שפחתי קצת מהרגשות שלי החוצה, בלי המסכות והעשן והמראות. והנה התיאוריה שלי הוכיחה את עצמה, אנשים לא אוהבים לראות אותך בלי המסכות, זה מסוכן, זה חשוף, זה אמיתי מדי. זה להציב מראה של האמת בפני השקרים הקוסמטיים שלנו. אנשים לא רוצים לראות אותך מדוכא, הם רוצים שתהיה מאושר, אפילו אם זה רק למראית עין.
שלשום באמצע הלילה הלכתי לקבר של אחי. אני נשבע שהוא היה שם, ז"א לא פיזית, רוחנית. הוא היה שם, איתי. וגם היא, ארורה היא. היא תמיד שם איך שהוא. ישבתי על הקצה של הקבר שלו ובכיתי. בכיתי. בכיתי. מעולם לא בכיתי ככה בחיי. מעולם לא יכולתי להזיל כלכך הרבה דמעות. אני לא אדם בוכה, זה לא הטבע שלי. ופשוט בכיתי. אני לא יודע על מה. אולי סוףסוף בשקט ובחושך הרשיתי לעצמי לבכות אותו. הוא היה אח מרוחק, לא קרוב. הקשר איתו היה של מילים מעטות, קשר של מעשים מועטים. אבל בהכול היה משמעות. ואילו הדברים הכי קטנים שאתה מתגעגע אליהם. איך הוא היה מתקשר כל יומולדת לאכל לנו מזל-טוב, אפילו שהיו יריות ברקע. איך הוא היה מסתכל עלי מהחדר שלו בחצי עין כשירדתי לשירותים בלילה לראות שכול בסדר. הקצת שהוא הגה אמר המון. לכול מילה שלו הייתה משמעות, היא הייתה כמו אבן בניין ענית מונחת היטב. אלו המחוות הקטנות שחסר לך. איך שהוא היה משחק איתי שח מתי שרציתי למרות שידענו שנינו שבשבילו זה כמו לפצח גרעינים בidle. איך היה משאיר לי את החוברת של metal hammer או משהוא כזה ליד הדלת אחרי שהוא גמר לקרוא בה. או שהוא היה מחייך את החיוך הנדיר שלו כשחזרתי הביתה עם 100, ככה בחדר שלו, שומע מרחוק.
בכיתי כלכך. נזכרתי במה שהוא אמר לי פעם בכיתה ה'. היה לו קול כזה רך כשהוא דיבר איתנו. "זה הכול שטויות" הוא אמר לי "הכול שטויות. מה שחשוב זה למצוא משהוא שעושה אותך שמח ולהשקיע את כל הזמן שאתה יכול בזה". אבל מה עושה אותי שמח? אני עוד לא בטוח...
בכיתי עד שלא נותרו בי דמעות, בכי שקט שלא להפריע למנוחת השכנים הנחים. יותר מדי קברים נוספו אחריו, זה כואב לראות. כשיצאתי מבית הקברות שמעתי אותו לוחש לי ברוח "אתה יודע שאכפת לי". זה מה שהוא היה אומר כשההורים או מישהוא היה מתלונן שהוא לא נותן לי יחס מספיק. הוא מסתכל עלי בחיוך הזה שלו.
הוא לא היה אדם קל, אבל אהבתי אותו. מאוד. והבנתי אותו. והוא הבין אותי. וזה חסר לי. ההבנה השקטה הזו שהייתה בינינו ונעלמה.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
