| 12/2006
A hollow
Hollow - Empty from the inside, lack an interior feeling, a shell, a hask, an empty casing.
אני ריק מבפנים, חלול. הכול חסר. כאילו מישהוא לקח כף גלידה ורוקן הכול יפה יפה. חתיכות קטנות, שאריות, נדבקות לקצה ונאחזות בקושי. זכרון דהוי של משהוא שהיה פעם רגשות אנושיות, נשמה, קיום פנימי. משהוא שנשאר מהתקופה הבהירה לפני חשכת ימי הביניים.
ימי הביניים, כן זו התקופה שבה הכדורים חיררו את הנשמה שלי לאט לאט, מקלפים הכול.
הכדורים. הם הורסים הכול. עכשיו לא נשאר כלום. יותר מדי זמן ואתה מכור. הנשמה שלך כבר לא שלך, כי היא עזבה. נמאס לה לשחזר את עצמה מחדש כל 7 שעות, כי לוקחים את הכדור רק כל 8 אז יש לה שעה לבנות הכול לפני שתולשים שוב. לאט לאט היא נהיית חלשה. אתה כלכך ריק שכשההורים שלך מגיעים אתה אפילו לא שם לב שהם עומדים ומסתכלים עליך. הכול הרוס מבפנים, הכול שבור. אין כבר כלום.
ואחרי הכול הם לא טרחו להיות נחמדים מספיק להשאיר משהוא מזוייף בפנים, תחליף, פרוסטטה. לפחות עד שאני אתרגל. זה כואב, כאבי פנטום. כמו חור בלב. לפעמים אני נעצר ונחנק, מעצמי. איך אני לא מסוגל לבכות, או לצחוק באמת. הכול מסכות, הכול מזוייף. הכול מחושב.
בנקודה מסויימת בזמן איש אחד מועיל לי מאוד, ולכן אקרא לו "חבר".
אהבה. אין אהבה. זה חסר, זה כואב. כי היה ואיננו. שלוש שנים שנשברו בSMS ונשיקה עם מישהוא אחר בקניון, היא כבר עברה על 3 נוספים, אני לא מסוגל להמשיך הלאה. עדיין שבור, מעוך, הרוס. כמו בניין שנלקחו לו היסודות ואז עבר עליו משהוא כבד. כבר לא נשאר אפילו שלד.
שלד. מקולקל, שבור. פעם יכולתי לעשות ממש דברים יפים עם המחשבה שלי, היום אין כלום. ואין טעם.
טעם. אין טעם. לחיים, לקיום. אני ממשיך בכוח האינרציה, כי אני לא רוצה להפסיק. אני מפחד להפסיק. אם אני אפסיק, אחרים יסבלו. לא שאכפת לי, אבל הם כרגע יותר מועילים ממזיקים, אכפת להם, אז חבל. שלא תהיה לי קארמא רעה ואני חלילה וחס אחזור שוב בתור אדם. הייתי נחמד יותר משלא הייתי נחמד. אבל שיקרתי הרבה יותר משאמרתי את האמת. אין לי הבחנה ברורה מה קרה ולא קרה, הכול הרוס. הזכרונות מעורבבים עם הדמיון, עם האפשרויות. פסיכאטריה מודרנית מתקנת לך את הראש, והורסת את הנשמה. היא לוקחת את השדים שבך, אבל בדרך הורגת את המלאכים. הזכרון מבולבל. אני כבר לא ממש מבחין בין האמת לשקר, כי אני לא ממש זוכר מה באמת קרה ומה רק סיפרתי למספיק אנשים שאפילו אני מאמין בזה עכשיו. ולא דברים גדולים, בדברים גדולים אני מספר את האמת. בדברים קטנים אני מבלף לפעמים. מיפה את המציאות.
בגידה. זה כואב, שמסובבים סכין בגב הנשמה שלך. ואם אין לך אחת? ואם אין לך רחמים? אז אתה לוקח את הסכין, שאין עליה כלום כי לא היה מה לגרד ואתה רוצח בדם קר את נשמתו של הבוגד. בלי התחשבות. אבל אפ אי אפשר, אז אתה סתם סוחב אותה איתך עד שתהיה לך הזדמנות. והמבין יבין. אני שונא אותו, אני אוהב אותה. מאוד. אבל היא אוהבת אותו, יותר מדי, יותר משבריא לה, אבל ככה זה. אהבה. אין לי אחת, אבל הייתה לי. יש לי זכרונות מהתקופה ההיא והחור הזה בלב כואב, כי השחור הזה, ששואב הכול פנימה ומרוקן את האור לאט לאט פולט הרבה קרינה מייננת החוצה כמו סרטן שמתפשט בתאים של הנפש, במגירות הקטנות כמו בסיפור ילדים "ציפור הנפש".
אני חולה. מאוד. הגוף שלי מתפרק לנגד עיני ואין לי מה לעושת בנידון. ניסיתי לעשות ספורט, אבל אני לא יכול. הלב שלי לא נותן לי, גם לא הריאות. הברכיים צועקות "resistance" במבטא צרפתי. כי הן חרא של ברכיים, וצרפתים... טוב לא אורמ משהוא רע. כי פגשתי צרפתי אחד, חמוד מאוד. והוא היה כלכך רומנטי, ואדיב, כלכך טוב היה לי איתו שהחור הזה בלב שלי כאב ברצונו להתמלא, בתקוותו להתמלא. הוא אוכל הכול כי הוא מנסה להשביא רעב שלעולם לא יסתום את הגולל, אהבה תרפה אותי, אבל אין אהבה באופק. הקלפים לא אומרים דברים נחמדים, מוות זה לפעמים טוב ולפעמים רע, ולפעמים ככה ככה.
סיני אחד קנה חצי כיכר לחם ופרח, כדי שיהיה לו ממה לחיות, וכדי שיהיה לו למה לחיות. ומה אם פרח נובל? הערצתי אותם, את כל השנים, והמעשים, והמילים. הכול מסך ערפל ומראות, יש אחת מאחורי כל וילון, ווילון מספר שתייים הכי גרוע, כי מאחוריו יש משפחות שלמות שבוהות בך בפנים חלולות. פרוייד היה מלקק את האצבעות מלהסתכל לתוך הנשמה שלי, כי יש שם הרבה זבל.
כשאתה זורק את הזבל כל יום אז אומרים עליך "כמה זבל יש לך..." ואם אתה לא זורק בכלל אז השכנים בטוחים שאין מה לזרוקץ. שהכול נקי ויפה, ובינתיים אתה כבר לא יכול לראות את הקירות והרצפה מרוב ערימות. אתה לא רוצה לזרוק, כי לא נעים, זה יפע בשכנים. ואם אין ברירה? אז בולעים ושותקים. ככה זה, כמו בכלא. בכלא של הנשמה.
שינה. זה דבר טוב באופן כללי. ואם אתה לא מצליח לישון מספיק, אז אחרי כמה זמן אתה מתמוטט והגוף דורש הכול בריבית דה-ריבית. זה כמו בנק הלוואה לזמן, וכמו בבנק זה אףפעם לא משתלם בטווח הרחוק.
"מפי עוללים ינקתי כוח" אומר אלוהים בתהילים, כך היו שרים בבית המקדש. תינוקות זה דבר יפה, תמים, כלכך תמים. יש בהם המון אור, כזה שאפילו החור השחור בנשמה לא יכול לשאוב פנימה. זה חם, אבל בפנים קר. אז אתה חוטף את הצמרמורת הזו של המעבר המהיר מקר לחם, פתאום הכול יוצא החוצה כמו שק מוגלה שותת דם.
אני יושב לבד בדירה בחיפה, וקר לי כי אני לא רוצה להפעיל חימום סתם. וזה בסדר. כי זה כמו resonance , תמונת מראה לקור הפנימי. יש לי 38 אנשים שאני מכיר שגרים בטווח ק"מ אחדים, ואף אחד לא התקשר. והם יודעים שאני כאן, רק אולי הם חושבים שיש לי כבר תוכניות. רק בגלל שאני לא מדבר על מה אני הולך לעשות, לא אומר שאני יודע מה אני הולך לעשות. וחוץ מזה נחמדות בסיסית להתקשר ולשאול. אז התקשרתי, אבל לא ענו. הלכו למשהוא מוקדם מאוד כנראה. כבר אין לי כוח. לשום דבר. הדלק הזה שמזין את הנפש, שמזינה את הגוף, שנותן את הכוח, את הדרייב, להמשיך הלאה. האינרציה אפילו כבר לא עוזרת, רק אנטרופיקה. שחיקה איטית בללית. איטית בצורה כואבת. כלכך איטית שממש אפשר לראות את המולקולות מאיטות לאט לאט.
חוק שימור האנרגיה במערכת סגורה קובע שבסופו של דבר הוכל נגמר בלי מקור מתח חיצוני. אהבה היא מקור מתח חיצוני, אבל אין לי. אני מעגל סגור. מצלמה שמצלמת את הטלוויזיה במעגל סגור שאליה היא שולכת את התמונות, כמו מעגל קסמים רשע של ניתוק והתרחקות. אתה דוחף אז דוחפים אותך וביחד זה לא מתבטל בכלל. חוקי ניוטון לא פועלים על מערכות יחסים. ניוטון היה גאון אבל מעולם לא הצליח להחזיק איה וילדים כמו שצריך, אז מה הוא שווה? כי אחרי הכול אדם נמדד ביכולתו להעתיק את הקוד הגנטי שלו שוב ושוב. וכככל שהמכונת צילום שעושה את זה גדולה יותר, ככה הוא מכובד יותר. הוא רצוי יותר. יותר אנשים יכולים לעמוד ליד המכונה ולצרוך עותקים שהיא פלולטת. ככה זה. הגודל כן קובע, בהכול, אחרי הכול. כי גם מכונה עם הרבה כפתורים היא עדיין מכונה לעומת המכונה הגדולה.
אני עייף ורעב כמעט כל הזמן, כאילו מישהוא אחר או משהוא אחר מתעלק על אנרגיית החיים שלי ושואב כוח מאותו מקור כוח מרוקן כמוני.
יש עוד אבל אין לי כוח, ואין טעם. והכול נורא שחור פתאום, ומסתחרר.
אני צריך רק לשכב, לבלוע, לשתות והכול יהיה טוב. או שלא. אולי גם הפעם היא לא תחזור. בחלומות שלי, כנרהא גם לא שם. חלומות מטרידים, וזו תמיד אהבה וזה תמיד משוגע, וזה תמדי הזוי ברמות קשות. קשה. זה לא היה מזמן, כי לא היה מה שיקשה.
איפה את מיס פרפקט? תפוסה... ברור. ואם לא אז משהוא בטח פגום בך, בטח שלא האריזה אז כנראה המוצר עצמו.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
