זהו. אחרי שהבלוג מת, וקם לתחיה, ומת שוב. אחרי שנקבר עמוק עמוק באדמה והוכרז כמת קלינית, ואף נערכה לו הלוויה ומתן עבר את כל 5 שלבי ההתמודדות. הוא חוזר!
החיים שלי שוב מתוסבכים, ושוב אין לי עם מי לדבר על זה. אז כן הבלוג חוזר. הפעם הנימה תהיה אחרת, הרבה יותר קודרת, הרבה יותר שמחה. בעיקר הבלוג יהיה פורקן שכזה שבו אני אספר לכם מה עובר עלי.
אין לי כוונה לספר לכם כל מה שעבר עלי עד עכשיו, זה המון.
אני אקצר:
אני מזמן כבר לא עם החיל שלי. מאז ניסיתי המון פעמים ולא מצאתי מישהוא שטוב לי איתו ברמה מספקת. אז אני עדיין גלמוד בועלם מהבחינה הזו, וזה כואב, הלבד הזה הורג אותי. ושלא תבינו לא נכון - יש לי חבירם, אפילו טובים, אפילו די והותר. אבל זה לא זה. אני רוצה מישהוא לחלוק יאתו הכול.
מאז שיצאתי מהארון לפני אחותי אנחנו בקושי מדברים, והז מעצבן. היא כאילו מנסה להעלים את החלק הזה בי. היא התגייסה ועכשיו כמובן אנחנו מדבירם יותר, אבל שוב רק בצורה שטחית ובנאלית. היא תמיד הייתה אשת סודי, הבןאדם שאני הכי אוהב וקשור אליו הכי חזק, ועכשיו אני לא מסוגל לחלוק איתה את מה שמטריד אותי. אני כבר מחכה לשלב שבו זה יעבור לה, מקווה שזה יעבור לה. בלעדיה אני באמת לא מסוגל לחיות (היא הצילה אותי מנסיון התאבדות כבר 4 פעמים).
סיימתי תיכון עם ממוצע לא רע. התקבלתי לעתודה משפטים והתחלתי ב31 לאוקטובר שנה זו ללמוד באוני' ת"א.
די כיף שם. אנישם שרוטים אבל מגניבים מאוד, אוהב אותם באמת - טוב אולי חוץ משניים שלושה מעצבנים. מרצים חבל על הזמן, ויש לי הרבה חוויות מהם.
אבל הדבר שבאמת מעיק לי זה הקשר. החום והאהבה שחסירם לי כל כך.
לאלה שאינם עם קוראי הנאמנים (והפחות נאמנים): מאז שאחי הגדול ז"ל התאבד בצבא כל המשפחה על הקנטים.
ההורים שלי, שלא משלימים עם העובדה שזו הייתה התאבדות, מתדרדרים כל הזמן. אמא חולה מאוד ואבא בדכאון קשה. כל המשפחה לא מתפקדת וכמובן שאני תמיד המאכזב שלא עונה על הציפיות. לאחותי התאומה יש סף כעס של סיר רותח ואני תקוע בין כולם. כואב להם לראות אותי, אני די דומה לו ומזכיר אותו בהמון דברים. באופן מקרי ולא מתוכנן, אגב, אחת שלמדה איתו בכיתה לומדת איתי עכישו בפקולטה למשפטים. היא נחמדה, וגם היא לא מדברת על זה. זה כאילו הוא נעלם, לא מדבירם על זה, רק קצת, וגם אז מעלימים דברים. אני זוכר אותו אחרת, אולי כי הכרתי אותו אחרת. אני דיברתי איתו המון, וחלקנו סודות יחד. היה לנו קשר סמוי מהעין שאף אחד לא ידע עליו. בניגוד לרוב האנשים אני העברתי איתו שעות טובות - כלאו הזויות שיכולות להיות רק בין אח לאח. והא ידע עלי, אם כי הוא לא סיפר לאף אחד. והנחמה הגדולה שלי היא שהספקתי לספר לו, והוא תמך בי. הוא אמר לי שאם אני מאושר וזה עושה לי טוב, זה טוב. If it feels good to you, its good for me, ככה הוא היה אומר לי.
אז אנחנו מעמידים פנים שאנחנו משפחה חמה ומאושרת, ושהכול קשורה וכולם ממשיכים בחייהם, אבל זה לא ככה. עמוק מתחת לפני השטח הכול נורא ואיום. אנחנו מדברים הרבה ואמורים מעט. ואמא שלי, שנריאת לגמרי בסדר, בעצם ממש לא. ואבא שלי יותר גרוע. אומרים שלאמר את זה זה עוזר, אבל זה לא. הכאב רק משנה צורה, הוא לא נעלם.
והדייט האחרון שלי היה ממש זוועה:
הכרתי מישהוא ממש ממש חמוד, שאני במאת התחברתי אליו מאוד ודיברנו הרבה ובאמת היה נפלא. אבל מה? הוא לא מוכן להרואת רגשות בפומבי. לא חיבוק, לא נשיקה , לא כלום. כאילו אנחנו סתם חבירם טובים. וזה מעיק. אז נפרדתי ממנו. אמרתי לו שאם הוא לא מוכן להתפשר בנושא הזה לא יצמח בינינו כלום. כי ככה אני, ומי שמכיר אותי טוב יבין. אני לא מסוגל להסתיר. אני מאוד גופני ואני מאוד אוהב להפגין חיבה בפומבי, לפעמים במוגזם. ואני לא רוצה להתחיל לספור אנשים בקהל כל פעם שאני רוצה להרגיש קרוב אליו. ואני לא רוצה לרוץ למקום סתרים כשבא לי להרגיש ואתו ולהתחבק ולהתנשק. אוף! למה הטובים חייבים להיות סטרייטים, או תפוסים או בארון חזק חזק.
ואם זה לא מספיק, הדבר הכי נורא שיכל לקרות לי קרה לי: התאהבתי בחבר הכי טוב שלי. באמת. החבר הכי טוב שלי, איתו אני חולק את כל הסודות (כמעט) נהיה מושא התאהבותי. ואני יודע הכול, שהרגש שלי כלפיו בחברות מתערבב, ושזה הכול פיקציה בגלל החברות בינינו. אלב זהוא שאני חושב שלא. אני לא מצליח להוריד אותו מהמחשבות שלי והחלומות שלי. זה כאילו כל דקה שאני לא איתו אני מתגעגע אליו. עכישו הוא בצבא ואנחנו מדברים מעט ומתרעים עוד פחות וזה כואב.
החיים שלי בתהפוכות ואין לי עם מי לדבר. אין יל אף אדם בועלם כולו שאני יכול לשבת איתו ולחלוק איתו הכול, אבל ממש הכול. ושיחבק אותי ויגיד לי שזה לא נורא ויהיה טוב. ואני אבכה איתו וזה יעשה לי טוב. האם זה יכול להיות? או שדבירם כאלו יש רק בסרטים? מתי יהיה לי חבר/ה שאני יוכל להרגיש איתו/ה ככה? מרגיז.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
