אני כותבת כי כנראה למילים שאני אומרת אין משמעות. מסתבר שאת הזעקה שלי אתה לא שומע.אתה כל כך עסוק בלהתגונן שאתה לא מקשיב.
לא מפתיע שלא הגעת היום, ועוד יותר לא מפתיע שאפילו לא הודעת.
כנראה שהכאב שלי לא נחשב.
לא שבר אותי המילים שאמרת כמו ששברה אותי ההתעלמות שלך ממני.
ממני, אני, שהייתה שם בשבילך כל פעם. שמעת אותי מרוסקת, מאוכזבת, כואבת ולא עשית כלום, כי הכאב שלי לא נחשב.
אולי אני נראית חזקה מידי?
זו נהייתה שגרה, אני נשארת ואתה הולך.
ששברת את הרגל ספגתי את כל התסכולים שלך, ובאתי יום אחרי יום. ביום האהבה, אחרי ששברת את הרגל, דיברת אליי לא יפה. הבלגתי, חזרתי בערב, אפילו עם מתנה. שיצאת עליי ביום שישי, חזרתי בערב לכל השבת.
ושאני הרגשתי יום אחד לחץ בלימודים והייתי צריכה תמיכה מה שמעתי ממך? " כל הזמן את מתלוננת", "אני מצטער שאני לא יכול כל פעם להיות שם".
על סף בגידה, פתחתי לך דלת. אני!! לא אתה! אני!!! התקשרתי אליך ונתתי לך הזדמנות. כל כך רציתי להציל את הקשר הזה. אבל שלך לא התאים פשוט לא באת כל השבת. והשיא?! האשמת אותי. אני אשמה בכל, לא אתה. אני.
ביום חמישי, רק רציתי לשתף אותך בבאסה שלי על הרופא שיניים, ואתה, ישר קפצת "את מאשימה אותי". הייתי בהלם, לא הבנתי באיזה חלק של המשפט קיבלת האשמה.
אז בערב התעליתי על עצמי, לבשתי שמלה יפה והתאפרתי, באתי איתך לחתונה. למה? כדי שיהיה לך טוב ושלא תלך לבד לחתונה. למה? כי ככה זה, אני נשארת ואתה הולך. את הצדדים הפחות יפים אתה לא רואה. זה שישבתי אצל רופא השיניים בוכה עם משקפי שמש לא ראית. כי את הגלולה המרה אני יודעת לבלוע.
ביום שבת שאלתי שאלה פשוטה. איך יהיה לי פסים בשיער? בצחוק. ענית לי שאנשים מתעסקים בבריאות יותר מאשר ביופי. למה אי אפשר פשוט לענות תשובה? למה הכל צריך להיות מסובך?
ראית שנפגעתי ובכל זאת הלכת. כי ככה זה, אני נשארת ואתה הולך. ידעת שבאותו הערב לא נוכל להפגש כי יש לחברה שלי יומולדת, ולמחרת אני לומדת עד מאוחר. אבל זה לא הפריע לי לפגוש אותך מאוחר, לך זה הפריע. רצית לישון טוב. אתה מבין? אתה רצית לישון טוב. אני שמחה שאתה ישן טוב, כי אני לא. אני סוג ז. הכל הולך לפי הרצונות שלך.
רצית ללכת? הלכת. רצית לישון טוב? ישנת, רוצה לבוא יום שלישי? אתה תבוא, הרי "אף אחד לא מת", אז זהו שפיספסת. כן, משהו כן מת בתוכי. אבל אתה לא מקשיב אז למה שתדע?
והרי היום יום ראשון ואני כבר יודעת, שיגיע יום שלישי ואני לא ארצה לפגוש אותך כי נמאס לרקוד לחליל שלך, אתה תאשים אותי.
אני כל הזמן אשמה. לך אין אחריות. אתה לוקח החלטה ועושה אותה, בלי להתחשב בי. בלי לחשוב מה אני עוברת.
אותה הבחורה שאיתה אתה רוצה להתחתן, זה בסדר להשאיר ככה כמה ימים, בלי לדבר, בלי לחשוב מה עובר עליה. כי היא תחכה. ככה זה, היא נשארת ואתה הולך. העיקר שתישן טוב, כי אני כבר לא אשן טוב הלילה.
היום, רמסת אותי. לפעמים אנשים אומרים דברים שאולי הם לא מתכוונים אליהם. אבל לשמוע אותי במצוקה, אותי. הבחורה שאתה כל כך אוהב. שהייתה שם בשבילך. שהרבה לילות ישנה פחות שעה בשבילך. ולומר לי, אחרי שאתה הלכת, שאתה רוצה לישון טוב?
עשיתי הכל שהמערכת יחסים הזו תצליח, ואתה בטח לא רואה את זה, כי לשום דבר שאני עושה אין משמעות. הכל אוויר. אבל אתה, אתה מושלם. אתה צודק.
בזמן האחרון אני מרגישה לבד, אני לא יכולה לשתף אותך בכלום מחשש שתחשוב שאני מאשימה אותך. התוכן של השיחה לא מעניין אותך, מעניין אותך שזה מופנה אליך.
אז אתה יודע מה? לא משנה מה אני אעשה הרי אני אהיה אשמה. אני כנראה אשמה שנולדתי. אני אשמה שככה זה תמיד היה, אני נשארת ואתה הולך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
