It Makes You Wonder

"נופר בואי נדבר על יהודים וערבים"- על פי ילד בן חמש.

אך נראה ונתפס העולם מאחורי מסך האישונים של ילד בן חמש?

שאלה מעניינת בעלת תשובה פשוטה..

בערב שישי אתמול, הראתי לאחייני בן החמש את צו הגיוס שלי הקורא לי להפקיד עצמי בתור רכוש צהל באופן רשמי בנובמבר הקרוב.

"אושר בקרוב מאוד אתה תראה אותי על מדים.."

הוא מביט בעיניי השקד החומות שלו ושואל: 

"נופר, את הולכת להרוג ילדים ערבים?"

ברגע שאוזניי ספגו את המילים הללו, הבטתי בו בעיניים שותקות והסברתי לו:

"אושר, החיילים בצבא לאוו דווקא הורגים ערבים. זו לא המטרה של הצבא. מטרתו של הצבא היא להגן על הארץ בכלל, ועל האנשים שבתוכה מפני האוייבים שלנו.."

"נופר את לא מבינה, אני אסביר לך, הערבים רוצים לקחת לנו את ישראל, הם רוצים שאנחנו נגור בחלל והם יגורו פה.."

"לטענתם הארץ הזו שייכת להם בגלל שהם התיישבו פה לפני עם ישראל, והם דורשים חלקים גדולים ממנה. עם ישראל חושב אחרת ורואה לנכון להישאר בארץ כי לדעתו ישראל שייכת לו, אחרי שהוא נלחם על המדינה שלו, הוא הפך להיות עצמאי. אתה יודע מזה עצמאות?

"אמ.. לנפנף דגלים בבתים. נופר, זה הולך להיות ארוך, זה לא הולך להיגמר בין היהודים לערבים נכון?"

השיחה הזו נחרטה במוחי ולא פסקה מלהתנגן בי שוב ושוב. הציטוטים שהעלתי פה אל הכתוב, הוקלדו מילה במילה ללא שינויים שלי וכמובן שהם תימצות של השיחה הארוכה בינינו.

דבר ראשון לא העלתי על דמיוני שאני אגיע לשיחה כזו עם ילד בן חמש. הוא העלה שאלה, האם זה הולך להיגמר בין הערבים ליהודים? הסתכלתי עליו במבט תוהה, ולא הייתה תשובה בפי.

הוא נולד לתוך זה, הוא נולד לתוך השאלה הזו שנשאלת בו כבר מגיל כל כך מוקדם. המחשבה הזו מעלה בי תהייה נוספת על הדור בו הוא הולך לקחת חלק.

דבר שמאוד חרה לי כתוצאה מהשיחה עם אושר הוא שהמחשבה הראשונית שלו הייתה כי צה"ל עוסק בהריגת ילדים ערביים, שזו המטרה שלו. אני הסברתי לו ולא שיקרתי כי היו דברים מעולם, וכי צהל הרג בשוגג אנשים חפים מפשע אך במטרה למנוע מקרים מסויימים. הצגתי בפניו בצורה עדינה ומופשטת כמה שאפשר את נושא הפיגועים במדינה ושצהל איננו נלחם לשווא.

ברגעים אלו, כאשר אני נותת מחשבה עמוקה על השיחה הזו, יכול להיות מאוד שהייתי צריכה למנוע את משך השיחה הזו. סביר להניח שעדיף שילד בן חמש ימנע מהידע בנושא אף על פי שרצה לדבר עליו. ילד בגיל כזה הוא כמו שניתן להבחין ומובן מאליו מאוד תמים, אינני בטוחה שהוא צריך להעסיק עצמו במחשבות על הנושא..

הדגש בכתוב הזה הוא על הצורה בה ילדים בגילו של אושר מסתכלים על האמירות והתגובות של החברה הבוגרת הסובבת אותם. אלו דרכי הטבע האנושי, כך אישיותו ואופיו של האדם מתעצבים, עוד מגיל קטן שכזה. 

בגיל כזה מבטו הבוחן של הילד הוא חד משמעי, למימד אחד בלבד. אני שמחה שהיתה לי הזכות להעניק לאושר מידע שונה לספיגה בפעם הראשונה. אני בספק עד כמה הוא יעשה בו שימוש בשנים הקרובות, אך כשיגדל ויפתח לעצמו את ההשקפות והאידאלוגיה שלו הוא יסתמך על העבר, ומי יודע אולי על מילותיי שלי.

ילד, אל תתבגר מהר מדיי. גם אני עדיין קצת ילדה.