.

מגיע הרגע המוזר הזה בו אני מפסיקה להיות קיצונית בכל מה שאני עושה.

רגע בו אני מפסיקה לשפוט ללא הפסקה, רגע בו אני מפסיקה לעשות את הדבר הנוראי מכל... לחפש פגמים.

הרגע הקסום הזה שאפילו הראש שלי אומר "תפסיקי להמציא לעצמך תירוצים חתיכת מטומטמת ופשוט תזרמי עם החיים בכיף".

רגע בו אני מסכימה עם עצמי, אני לא מחפשת פגמים, הכל סביר פלוס, למען האמת, its all good.

זה מרגיש קצת מוזר, כי אני לא רגילה למצבים כאלה, מצבים בהם אני באמת מתחילה לחבב את הבן אדם, מצבים בהם אני מעולם לא הסכמתי לעצמי להגיע אליהם. משהו שתמיד פחדתי ממנו. זה לא כזה נוראי, זה מוזר, out of space כזה, ועם זאת עדיין נחמד.

מנקודה זאת והלאה אין לי שמץ לאן אני ממשיכה, כמו שנאמר מקודם, אני לא רגילה למצבים כאלה, למען האמת עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה רגשות הופיעו מעל פני השטח. אמיתיים לפחות.

בינתיים אני מרחפת לי בחוסר ידע, אני מניחה שזה בסדר, אני צריכה קצת זמן להתרגל לזה שמישהו מנסה לפרוץ לי את חומות המגן שלי.

לעכל את זה שיש מישהו שאני מחבבת, לעכל את זה שאשכרה טוב לי להיות בחברתו.

וכמובן לעכל את זה שאיתו אני לא מזייפת דבר, לא את הנשיקות ולא אני החיבוקים שאני מביאה לו, למען האמת, הכל אמיתי.

אולי כרגע לא הכל מובן, אבל אני אתן לזה הזדמנות, אני פשוט אקפוץ אל תוך הלא נודע, אני אקח סיכון.

כן, אני.