.

כמה עצבים, כמה אכזבה, כמה מחשבות, כמה לחצים. התקופה הזו משאירה צלקת עמוקה בתוך הלב הממשיך לחפש מקום שקט למנוחה.

מההזדמנות שלא נוצלה (ואולי אין על מה לבכות כרגע, אולי עוד יסתדר ויהיה בסדר) ועד לאי הבנה כללית, חלל ריק בתוך הראש, שכל, מח, לא משנה איך אני אקרא לזה אני לא מסוגלת לחשוב בהיגיון.

כל החוסר ההבנה עושה לי חשק עז לצעוק, פשוט לצעוק, לצרוח, לרוץ, לקרועה את הבגדים מגופי, לבכות, לתת אגרופים בקירות, לזרוק דברים.

לבטא את המצוקה הפנימית בצורה כלשיהי.

הרבה דברים נאספו לי בתוך הראש, לא היה לי רצון לכתוב או לדבר, האמת שגם עכשיו העצלנות מדברת בתוכי.

אני מורידה את השכבות, אני מחייכת, אני פשוט לא רואה סיבה לבוא ולבכות לאנשים, אני לא רואה בזה הרבה תועלת.

אני מעדיפה לחייך ולזרום עם התקופה, היא תעלם.

                                                 היא תעלם...

הדבר היחיד שאני מבקשת ממך אלוהים, זה שתשתיק אותם כבר. שיפסיקו לבקר אותי.

אני לא מושלמת ואני גם לא מתכוונת להיות אחת. יש לי דרכים משלי, זמנים משלי בהם אני בוחרת לפעול, ההישגים שלי יבואו בהמשך ואני אעשה כרצוני ולא כרצונכם. מבחיל אותי לשמוע את הביקורות שלכם שוב ושוב. את ההשוואה שלא נגמרת. כל החיים משווים אותי למישהו או מישהי אחרת.

אתם מעולם לא הייתם גאים בהישגים שלי ומעולם גם לא תיהיו.

אני מחכה בקוצר רוח לצאת מפה, אלוהים תעלים אותי, אני מתחננת.