השבוע האחרון השאיר אותי מחוסרת כוחות וכל רצון לצאת לבלות. מצאתי את עצמי מבטלת יציאות, הצעות ונסיונות של אנשים לשכנע אותי שהחיים יפים וצריך לצאת ולבלות כל עוד יש כוח וזמן. אז זיהו שזה מה שחסר לי כרגע.
אני עייפה, אני חסרת כוחות וגם אחרי שבת של מנוחה ובילוי בזרועותיו החמות של בן זוגי, אני עדיין מרגישה שמשהו חסר לי ב"שלווה" הזאת.
אני מוצאת יותר הנאה בהליכה לסופר ולחנויות לכלי בית, קונה דברים לבית כמו סירים, צלחות וכו'.
האם נהפכתי להיות לעקרת בית מבלי ששמתי לב לזה אפילו?
תמיד ראיתי את עצמי בתור אישה שפשוט לא עשויה מאותו החומר שאמא שלי וסבתא שלי עשויות ממנו. אני לא כל כך אוהבת לבשל, המטבח לא נחשב לבילוי בשבילי. למרות כל הצלחות והסירים, אני קונה אותם לפעמים בהם אני כן מבשלת. 
המסיבות ואלכוהול כבר לא מגניבים אותי כמו פעם, אני לא כזאת זקנה למרות שבתקופה האחרונה אני נשמעת אחת כזאת.
בפעם האחרונה שבה השתכרתי ודפקתי את הראש כמו שלא דפקתי בשנתיים האחרונות, הייתה בסמינר עם חברתי הטובה, הרגשתי משוחררת ורקדתי כאילו אין מחר... לזכר הימים הטובים.
אבל כיום יש אדישות כלפי כל זה. אלכוהול, מסיבות, עדר של אנשים. לא יודעת למה, אבל זה כבר כל כך לא משנה לי. את יום ההולדת שלי העדפתי לבלות בחבר'ה של כמה אנשים, חברים טובים שנישארו איתי לאורך כל הדרך ואני שמחה. זה לא היה משהו פרוע, זה היה שקט ורגוע, זה היה מושלם.
נקיתי את החיים שלי מאנשים חסרי תועלת ומדיבורים חסרי פואנטה. והאמת שמעולם לא הייתי כל כך רגועה כמו שאני כיום.
היו גם אנשים שפעם החזקתי מהם אבל כשהבנתי שכל הרצונות שלהם מסתכמים ביציאות ובשתיה ובשאר השבוע דיבורים על מה עושים בסופ"ש הבא ובשאלות כמו "מה שותים?" בהדרגה זה התחיל להגעיל אותי, אני לא מתנשאת אני פשוט לא מבינה מה כל כך מדהים בלייף סטייל שכזה.
אני גם לא מחשיבה את עצמי כאדם בוגר, יותר כמישהי שלומדת לאט לאט מנסיון שהחיים מלמדים אותי עם הזמן שעובר.
עכשיו כשהגשמתי לעצמי כמה דברים שתמיד רציתי, אני מוכנה להתחיל לחסוך לחופשה בחו"ל.
לא אכפת לי איפה, אני מוכנה להשקיע ולתת את כל כולי בשביל הבריחה הזאת. אבל עד אז יש לי זמן. מסתבר שברגע שעוזבים את הבית של ההורים החיים נהפכים להיות טיפה כבדים יותר לא כזה קל להסתדר, לפעמים אני מוצאת את עצמי קבורה תחת ערמת חשבונות. אבל עם כל זה יש לי חיוך על הפנים, לא כי "להיות אופטימי זה טוב" אלא כי אני שמחה עם ההחלטה שעשיתי ובפעם ראשונה בחיי אני חייה בכוחות עצמי, זאת הרגשה נהדרת וזה בהחלט שווה את כאבי הראש שמגיעים לבקר מדי פעם.
החלטתי להגשים לעצמי את החלום שהיה לי מאז גיל 16 בערך, לקנות מצלמה.
אני לא רואה את עצמי בתור צלמת, אני לא רואה את זה בתור מקצוע לעתיד. זה רצון שמאז ומתמיד בער בתוכי והגעתי למסקנה שאם לא אגשים זאת לעצמי אני אתחרט. אז עכשיו כשהכל כבר נעשה מתחשק לי לרוץ בשדות ולצלם כל דבר, סתם בשביל הכיף. כי זה נחמד לצלם דברים יפים, לעצור את הזמן בתוך התמונה שתמשיך להיות יפה לנצח.
הלוואי ויכולתי לעצור את הזמן ברגע זה. אין לי כוח ללכת לעבודה עוד כמה שעות. למה יום ראשון הוא תמיד הכי משביז?! בעעע.
אני רוצה לחזור לבוקר, לאתמול אפילו כמה ימים אחורה לרוגע, לשלווה. אין עוד בן אדם בכל העולם הזה איתו הייתי רוצה להתעורר בבוקר.
איתך אני לא מפחדת להיות אני וכל הצדדים שלי ואתה מקבל אותי כמו שאני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
awesome.unicorn