פשוט אני.

אוף..

אחרי כמה שעות טובות של צחוק,

פתאום הרגשה חרא..

ואין לי מושג למה.

שוב זה קורה, כמו תמיד. לצערי.

אני מחייכת, שמחה, עליבה..

אבל זה לא מספיק.

משהו לא טוב.

עצוב ורע לי.

היום הייתה לי שיחה מוזרה במסן,

ושאני חושבת על זה אותו הילד צדק.

לא בכל מה שהוא אמר - אבל צדק.

למה בעצם אנחנו באמת חיים?

מה, אנחנו משחק של ה'?

הוא רוצה להשתעשע בנו?

אז אנחנו הולכים לישון בערב, כמו תרדמת לילה שכזאתי..

קמים בבוקר, עושים את צרכיינו, הולכים מקומות שאנחנו צריכים ללכת,

פוגשים חברים, מתאהבים, מחלקים רגשות עם החבר'ה.. ולפעמים רק עם עצמינו לבד.

בוכים, שמחים, עצובים, מאושרים..

ואז..

הכל מתנפץ.

המוות

אז כן, יש טוענים ששמה למעלה הכל טוב..

ומאיפה להם לדעת?

למה, הם היו שמה?

ומי אמר שזה בכלל נמצא למעלה?

למה לחוות את כל הרגשות ואת כל החיים האלה אם בסוף מגיע המוות?

במה זה עוזר?

למשפחה, לחברים ולקרובים ליהיות עצובים?

לראות איך הם סובלים מבכי על-כך שנאבד להם מישהו שיקר לליבם?

וגם אם לא. למה כל ההתאמצות הזאת שווה? :/

אני מאמינה שלכל דבר יש בעולם הזה הסבר..

ולכל דבר בעולם הזה יש סיבה מוצדקת.

הבעיה, שאנחנו אפעם לא נדע עלייה.

טוב, גם זה אני חושבת פוסט חסר משעמות.

כמו שאר הפוסטים הדפוקים שלי.

בלעכס, וזה שוב מתחיל.

דמעות.

(לא האמנתי שאני אשים תמונה של דבר כזה פה,

אבל הוא כזה חמודי'לה כאן.)

אני הולכת.

ערב טוב וחופשה נעימה.