החסרונות העיקריים שלי הם שאני טינאייג'רית ממוצעת, קיטשית, ו..אישה.

עבר הרבה זמן. קורס קצינים זה לא זמן קל. לא הייתה לי שנייה לנשום.

ועכשיו אין לי כוח לנשום.

זה כואב, זה פעולה לא רגילה, אבל יש צורך עמוק לכתוב.

בלי סדר, בלי חוקים, רק רגש, צורך, כאב, מילים מפוזרות.

שלי בלבד...

שנתיים ועוד של אהבה.

שנתיים ועוד של יחד.

האהבה נמשכת, אבל היחד נחתך במוצאי שבת.ב26 ליולי.

פתאום כל שיר מתאים.

פתאום כל מילה, כל צליל, כל חפץ מתקשר.

פתאום כל אירוע, כל חוויה עולים לזכרון.

פתאום היחד כואב כל כך.

פתאום קל כל כך לבכות-על כל דבר.

ואני פשוט לא יודעת איך מתקדמים מכאן הלאה.

"השיר שלנו" הפך לשיר שלנו כבר לפני שהיינו יחד.והמילים כל כך כואבות, כל כך מתאימות.

הדמעות שלך שברו אותי, העיניים שלך שברו אותי.

ויש לי כל כך הרבה שאלות...

זה פשוט לא הוגן שאתה לא כאן.

זה לא הוגן שאני לא יכולה להתקשר אליך, לשאול אותך מה אני עושה.

מה אנחנו עושים עכשיו..?

אני לא יודעת מה זה לחיות בלעדיך...

אני לא זוכרת איך זה.

ויותר מזה-אני לא רוצה לדעת מה זה.אני לא רוצה להיות בלעדיך..

עזרת לי להיות שלמה, והיה לנו קשר כל כך...

לראות אותך בוכה עשה לי להרגיש חסרת ודאות לחלוטין....

למה זה נגמר?ולמה ככה?

ומה פתאום?ומה היה קורה אם לא הייתי מעלה את זה?

מה היה קורה אם לא הייתי מבקשת שתכבה את הטלביזיה ותספר לי מה עבר עליך בשבועיים האלה שהתנתקת?

מה עבר על אהובי שלי כשלא דיברנו?

וכל מיני שאלות סתומות עולות לי בראש.

מה אני אעשה עם הנקודות בחי"ש?

ומה לגבי הספר שלך?

והמלח מים המלח? והשמנים?

וכל השאר?

ואולי אתם רוצים לאמץ עוד חתול?גור קטנטן וחתיך?

ואולי...

אולי אתה אוהב?לא אוהב?

ובעיקר-מה אני עושה עכשיו?

ולמה אנשים חושבים שאני ארצה לצאת עם בנים אחרים?

מגעיל אותי לחשוב על להיות עם מישהו אחר..בלי לחשוב על להתנשק או להתחבק..

אלא אפילו סתם יד ביד ברחוב..

אני לא יכולה לחשוב על זה.

אני לא מצליחה לחשוב על משהו אחר מלבד זה שאני רוצה לדבר איתך, זה שאני רוצה להרגיש את החיבוק שלך שוב..

את השפתיים שלך, שכל כך אהבתי.

שאני כל כך אוהבת.

אין לי שום תמצית של כוחות.

רק תגיד לי מה אני עושה עכשיו?

משפחה, חברים.

איך אני מספרת, בלי לבכות?

בלי להיזכר בהרגשה של הדמעות שלך נופלות לי על הכתף?

אני שבר כלי, ובכל זאת- חזקה הרבה יותר בזכותך.

חזקה יותר מבעבר.

אבל אני פשוט לא יודעת איך חיים בלעדיך.

איך אני חיה בלי לומר לך,

איתי שלי, איתיו,

אהוב,

אני אוהבת אותך הכי בעולם.

הכי שאפשר.

ויותר מזה...

הוא לא?

פעם היית רב איתי על זה שאתה אוהב אותי יותר

היום אנחנו רבים בשתיקה, מי יגיד שהוא אוהב?

"אם הוא לא יגיד, אני גם לא אגיד..אבל שיגיד.."

אבל אני רוצה לצעוק, עדיין, אחרי כמעט שנתיים-אני אוהבת אותך