החסרונות העיקריים שלי הם שאני טינאייג'רית ממוצעת, קיטשית, ו..אישה.

בהמשך לפוסט הקודם, החלטתי שאני לא יכולה לשבת ולא לעשות כלום.

אולי זה רק בשביל המצפון שלי, ואולי  לא. אבל המצב לא יכול להישמר תחת שתיקה וחוסר מעש.

ויכול להיות שהרעיון גרוע, אבל שוב, המצב לא יכול להמשיך כמו שהוא.

זכרתי שקיבלתי כתבה בנושא דרך האימייל, והחלטתי לקדם אותה.

אז ניסחתי עצומה.

ואני מפרסמת אותה בשתי דרכים, אינטרנט ונייר.

הנושא נראה חשוב מספיק  בשביל להפיצו בכל דרך אפשרית, ולכן אני מבקשת את עזרתכם.

אני שמה את הקישור לעצומה כאן, ומבקשת מכם להעיף מבט, ואם תסכימו עם הכתוב תחתמו, אם לא לפחות תפיצו את העצומה. שתגיע לכמה שיותר מהאוכלוסייה.

מי שמוכן לעזור לי בשטח עם עצומה מודפסת, כדי להגיע לכאלה שלא נכנסים לאינטרנט, אשמח אם יצור איתי קשר.

תודה מראש לאלה שיתמכו.

העצומה

מספיק התקף חרדה אחד.

להרגיש את הכאב הזה בחזה, מחוסר נשימה.

את הכאב בבטן, מהפחד, מהלחץ, מחוסר השליטה.

לרעוד בכל הגוף, בלי יכולת להפסיק, להשתלט, להפסיק את המבטים.

בלי יכולת לדבר. להגיד שאני צריכה שיחזיקו לי את היד.

שאני רוצה לשתות מים.

אני אפילו לא יכולה להזיז את היד כי כל הדם זורם ללב באותו רגע.

השרירים תפוסים, תקועים.הכל.

הכל רועד.

הראש, הידיים, הרגליים.

ניסיון להשתעל מרוב יובש מוציא קול פרפור חנוק מהלוע.

השפתיים מתייבשות מהר, הגרון כואב כאילו כל נשימה מפלחת אותו..

נתנו לי מים, כמעט כל הזמן. לפעמים כמעט נחנקתי.

היה שם חייל שהכריח אותי.

משפחה מקומית שהגיעה לשם עזרה לי להרגע. אבל זה היה אחרי הטיפול של הפסיכותרפיסט.

כל הזמן, כשלא היה קשה, הכרחתי את עצמי להסדיר את הנשימה.

ואז היה קשה שוב.

כי הגוף לא הפסיק לרעוד.

...

בסוף גם צועקת על הרגל.

"די!"

זה מצחיק באותו רגע.

אבל הרעד מתסכל. חוסר השליטה.

...

חזרתי לחבר'ה מהמכינה.

ישבתי איתם. חיבקו אותי, עודדו אותי.

התעניינו, שאלו, תמכו.

"צבע אדום"

אני קופאת במקום. לא שוב.

זה לא יכול להיות.

בפעם הקודמת לא שמעתי את האזעקה, אז אני לא יודעת לזהות.

חברה שלי התחילה לרוץ למרחב המוגן, אני אחריה.

-צחוק-

לא נכון.

אני מתחילה לרעוד שוב. הנשימה לא מוסדרת.

אני לא יכולה לעצור ופורצת בבכי.

צועקת עליהם בבכי שבור, מרוסק.

אני קורסת על המדרגות, מנסה להסדיר את הנשימות שוב.

רעד בכל הגוף. תופסים אותי, מחבקים.

"תרגעי, דיי, זה עבר."

"תכריחי את עצמך לנשום"

עוד נפגע חרדה מהמכינה שהיה איתי במרכז הדחק מחקה את הפסיכותרפיסט.

"בטן מתנפחת, חוזרת. מתנפחת, חוזרת. תכריחי עצמך, את חייבת ויכולה."

אני נרגעת.

...

בוקר. לא רוצה לקום. הפחד אוחז בי.

כל טריקת דלת מקפיצה. כל רחש רגיל. כל צפצוף, כל בום.

לא רוצה לשמוע את זה שוב.

הפחד לחזור למצב הקודם.

לא ממה שיקרה. רק לא לחזור למצב הקודם.

הפחד מכניס אותך לדכאון.

אתה חייב לקום, אבל לא רוצה.

לא רוצה להיות ככה.

ישנתי כ"כ טוב, למה להרוס?

ישנתי חזק.

הגוף היה מותש כ"כ.

קם לדכאון. קם לפחד. ללחץ.

אח"כ התברר שבזמן הכנס נפלו עוד שלושה בעיר.

...

בבית.

חוזרת על הסצנה בראש.

מרגישה לא מוגנת.

פגיעה.

בכי.

מזועזעת. בוכה על הילדים שאנחנו מאבדים.

הלב שלהם נשבר, בתוך חומת קרח.

אנחנו מאבדים אותם.

מזכירה לעצמי, שלכאן, הם עדיין לא הגיעו.

ואני מוגנת.

לעת עתה.

.....

חולצה. כביסה בתוך השקית.

פתיחת דלת ורעש.

"היי!מי זה? סגור את הדלת אני מתלבשת"

"לא! יש צבע אדום! צאו מהמקלחות!"

קופאת.

לוקחת את הדברים.

כמעט סוגרת את הדלת..ונפילה.

אני בוכה ונסגרת במקלחות.

ואז הוא.תוך פחות משתי שניות.

חזק. חזק מדי.

בוכה כמו ילדה קטנה, ואז היא תקפה אותי.

חרדה.

...

תושבי המקום כבר מבינים.

למחרת הלכתי למקום וגיליתי.

צמוד לגן ילדים.

צמוד לבית פרטי.

כלום לא עצוב

ביצוע: אביתר בנאי
מילים ולחן: אביתר בנאי

לפעמים(כמו עכשיו),זה מכה בי...אני חושבת את עצמי יותר ממה שאני באמת-בן אדם זוועתי.

או לפחות לא שונה בהרבה מהסובבים אותי.

פיכסה.