אני יודעת שאף אחד כמעט לא הגיב על הפוסט הקודם. אני מתארת לעצמי שרוב האנשים גם לא קראו אותו, אבל שיהיה. לא אכפת לי. לא יותר מידי בכל מקרה. 

יותר מידי דברים השתנו. אפילו אם רק מהפוסט הקודם. יותר מידי דברים הפכו משמעותיים. ליותר דברים אני שמה לב פתאום. דברים כאלו ואחרים כן מפריעים לי. אבל מאחרים אני כבר מעלימה עין, ולאט לאט כבר לא רואה. דברים הפכו שגרתיים כאלו. בהתחלה הכל נראה חדש,  ועכשיו הכל נכנס לשגרה. שגרה דפוקה לטעמי, שגרה שבה אני פתאום שמה לב להכל כמו בזכוכית מגדלת מזורגגת, אבל עדיין, שגרה. אם תשאלו אותי, ואתם לא תשאלו אז דעתי לא משנה, אני חושבת שאסור לתת לדברים להפוך לשגרה. צריך לשנות לעתים קרובות יותר, ואז לחזור ל"מקורות". לעשות מידי פעם משהו אחר, אבל האם עכשיו מאוחר מידי? (אולי אף פעם לא מאוחר מידי?) אחרי שהשגרה הזאת כבר בחצי הדרך להיכנס לנו לדם, המחט כבר תקועה בעור, האם ניתן לה את התענוג להתמקם שם? להישאר כפי שהיא? או האם נוציא אותה כמה שיותר מהר, כמו מפחדים מעלוקה שכזו, שמנסה להידבק אלינו? לא. מסתבר שפשוט ניתן לזה לזרום. ניתן לעניינים להיות כמו שהם. כי זה שגרה. זה רגיל, זה נוח, זה כיף - במובן מסויים. לא צריך להתאמץ, לא צריך לשנות, לא צריך להזיז את החיים ממסלולם. לא צריך לחשוב יותר מידי, פשוט זורמים. פשוט כלום. פשוט נאדה. פשוט עושים הכל כרגיל. שלא תבינו לא נכון, אם מישהו בכלל קורא את זה, אין לי שום בעיה עם לזרום. "בכיף, בסבבה. זה אחלה". שוב, בפוסט אחד, בפסקה אחת אני מכניסה ומתייחסת לכל כך הרבה נושאים.. אולי ליותר מידי אפילו. אבל מי מכם עצר את חייו ל5 דקות. רק 5 דקות בשביל לעמוד מהצד ולהסתכל. אומרים שאם אתה חושב על האם אתה מאושר, אתה מגלה שבעצם אתה לא מאושר כפי שחשבת. אז לא. אני לא אומרת שצריך לחשוב על האושר שלנו. פשוט על אופן ההתנהלות של החיים. לא על השגרה שאין, פשוט אי אפשר לשנות אותה. אלא על השגרה שניתנת לשינוי. השגרה שכן אפשר לעשות משהו. היום עצרתי את החיים שלי ללא יותר מ5 דקות. טיפה קריר בחוץ ועדיין מצאתי לנכון לעשות את זה. בפוסט הזה יש תמונה, בלי שופ פוטשופ ובלי שום עריכה. עמדתי כמה דקות והסתכלתי, עברו כמה דקות יותר מידי עד שנזכרתי להוציא את המצלמה ועדיין בתמונה המראה מרהיב. תוך דקה השמש כבר לא כאן. תוך שתיים כבר חושך מצריים. אני מדברת כמו איזה זומבי שהרגע שב לחיים ועובר כל נס ונס בחייו, אבל זה לא נס. זאת שגרה. כמה מכם עוצרים, אפילו פעם בשבוע, אם לא פעם בחודש, ומסתכלים באותן דקות על השקיעה? על השמיים המדהימים, על השמש האדומה? את האמת, גם אני לא. בדרך כלל. היום עשיתי את זה. באותן כמה דקות עברו בראשי מיליון מחשבות, לפחות. אבל אף אחת מהן לא השפיעה עליי כמו שהייתה משפיעה ברגע אחר. כמעט שום דבר לא היה בעל חשיבות בעיניי באותו רגע. רגע רומנטי? רגע של סתם רוגע? לא יודעת.

בכל מקרה, רציתי לכתוב עוד משהו בפוסט הזה. האיגנור הכי מגעיל שקיים מבחינתי. הכוונה היא לא לאיגנור אחרי ששולחים מיליון הודעות מעצבנות ואפילו לא סתם בלי סיבה במחשב, הכוונה היא לאיגנור פנים מול פנים. לעמוד סנטימטר מבנאדם, ולדבר איתו, והדבר היחיד שאתה מקבל זה העורף שלו. לדבר לקיר. אתה מקבל "חומה" רק מבלי לשמוע זאת באופן מפורש. וזה פוגע. זה פוגע ברמה הכי אישית שיכולה להיות. הייתי נפגעת פחות מ"אני לא רוצה לדבר איתך" מאשר מההתעלמות המגעילה הזאת. ואין שום דרך לתרץ את זה. "לא הרגשתי טוב" או "שקעתי במחשבות" זה לא התירץ במקרה הזה. לעמוד ליד בנאדם ולדבר אליו, לדבר איתו, לצפות לתשובה, לחיוך, לחצי מבט. ולקבל התעלמות. כמו שלט גדול "אתה אוויר, קבל את העורף" ולהתרחק משם. אני נשארתי פעורת פה. תרתיי משמעת. נעלבתי מאותו בנאדם כמו שלא נעלבתי ממנו בחיים. סבלנו בשקט את ההתנשאות, את המבטים והנימה, אבל הפעם, אני לא אשיב בחיוך. "לסוטר לך בלחי אחת הפנה את השנייה (כדי שיוכל לסטור לך גם בה)". אם בנאדם הצליח לפגוש בך הרמה האישית סימן שהוא חשוב לך. וכן, תתפלאו או לא, הבנאדם חשוב לי.  לא, זה לא הגיע לי או לאחרים. מה הייתה הסיבה לכל ההתעלמות הזאת? הסיבה היחידה שעולה בדעתי לא מספיקה. ובכלל, זאת לא סיבה אמיתית. זה ילדותיות. באופן כללי? אם כבר אנחנו אלה שאמורים להתעלם. אותנו הבנאדם דפק, ולא להפך.

אני חושבת שלאף אחד לא מגיע יחס כזה, התעלמות כזאת. פנים מול פנים, או בכלל. זה מגעיל, זה מלוכלך, וזה פשוט ילדותי ודוחה.

השעה כרגע 17:32. עם הפסקות כאלו ואחרות לקח לי 3 שעות לכתוב את הפוסט.

הייתי.

אביטל, ששוב פרקה רגשות ומרגישה רגועה יותר, למרות שזה שישי בערב ואין תוכניות.

ד"א. רק בשביל להבהיר. בקטע של ה"לזרום" הכוונה היא למעשים, מקרים, וספונטניות. אם עלתה בראשכם דעה לגביי משהו אחר, אז טעיתם.