כשהבלוג שלך חוגג 5 שנים, אתה עומד לרגע, משתהה, ותוהה אם לא טעית בספירה.

ואז אתה שולף את האצבעות מהכיס, ומתחיל לספור.

"כן, 5 שנים" אתה לוחש, אבל רק לעצמך.

ואז מין חיוך קטן מזדחל לו לפניך. "5 שנים!" אתה אומר. 

אתה קולט שזה הדבר היחיד שהתמדת בו לאורך זמן כה רב. חמש שנים, ליתר דיוק.

ואז אתה גולש אחורה בחודשים, בפוסטים, אפילו בשנים..

גולש בין פוסטים ארוכים וקצרים, פוסטים של תמונה אחת ופוסטים של סט שלם.

שומע את השירים שפירסמת פעם, השירים שליוו אותך בתקופות שונות, תקופות ישנות יותר.

מחייך מידי פעם בפיסקאות כאלה, מעוות את פנייך בפסקאות אחרות.

לעיתים אתה תוהה אם זה באמת אתה שכתבת את כל זה, ואיך יכול להיות שהיית כזה אדיוט.

ולעיתים.. ולעיתים אתה מחייך לעצמך, חושב איזה כיף היה.

רגעים קטנים של אושר, וגם לא מעט של עצב, אתה מגלה בפוסטים של עצמך.

בין השורות אתה רואה גם את עצמך מול המקלדת, דברים שלא עלו על הדף. 

והפוסטים האלה.. הפוסטים האלה מכילים דברים שלא יאמרו בקול.

או כאלה שנאמרו, ועדיף לא לשכוח.

בכל חמש שנותיי בבלוג הזה, כתבתי 781 פוסטים. 

חלקם המועט, כל כך מועט שייספר גם על יד אחת, הועבר לטיוטות.

בחמש שנים אלו נכנסו לבלוג 34,985 קוראים, נכון לרגע זה.

הבלוג הזה הרגיל אותי לפרוק את הלב למקלדת. 

מי שלא כותב בבלוג לא יבין, אבל יש בהמצאה הזאת משהו קסום.

משהו שלא תמצאו לא במחברת, ביומן או בשיחה. 

במין אנונימיות-לא-אנונימית, אתה פורש את חייך לפני המוני אנשים,

במילים הכתובות שאתה בוחר. 

לפני הבלוג הזה היו לי כמה בלוגים שכשלתי באחזקתם תוך כמה חודשים לכל היותר.

משהו פה כנראה.. אחר.

אז.. מזל טוב :)