מילים לא אומרות מאום. 

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל 2012. ימים ספורים אחריי יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

ומה.. מה מחר יום העצמאות.

מן בילבול כזה סובב סביב. מעבר כל כך מהיר בין כל הימים הללו. 

רק שבוע שעבר תהיתי מה שלומה של סבתא, האם היא שוב הדליקה נר נשמה, כמו בכל שנה,

רק שהשנה זה כבר לאחר מסעה של נכדתה האמצעית לפולין.

ועכשיו אני שוב עומדת בצפירה.. מחר יושבת אי שם למעלה בטריבונות, באולם הספורט הישן של בית הספר,

יחד עם חברים לשכבה וחברים שכבר סיימו את השכבה ובאו במדים. ואז.. ואז כרגיל.

עוברים את הכביש עושים את דרכינו לעבר בית העלמין הצבאי. למעןע הטקס, הצפירה וירי הכבוד.

אף פעם לא הקדשתי יותר מידי מחשבה, לזמן הקצר הזה בין יום זיכרון אחד למשנהו.

ידעתי מדוע הם קיימים במועדים כה קרובים.. אך רק השנה נפל לי האסימון.

למען האמת ביום השואה השנה נפלו לי הרבה אסימונים, גם אלה שלא העזו ליפול בזמן המסע לפולין.

יער לופוחובה, נובמבר 2011

כבר שנים לא עלתה לי בראש השאלה "למה?" .

למה העזו, למה יכלו, למה שתקו , למה... למה בכלל.

כנראה שבמהלך השנים למדתי לא להטריד את ראשי בשאלות חסרות תשובה, ולקחת דברים כמובן מאליו.

זה מובן מאליו שמשפחתה של סבתא נאלצה לברוח, נאלצה להתמודד.

זה מובן מאליו שהייתה שואה, יש ניצולים, ושישה מיליון שלא שפר עליהם גורלם..

מובן מאליו. 

הכל היה מובן מאליו. למען האמת, לעיתים אפילו בפולין.

לא אושוויץ ולא בירקנאו לא עוררו בי את הרושם שציפיתי. איפה הדמעות שציפיתי להן?

והן בכלל לא פה..

אבל גדרות יש. ופסי הרכבת שנבנו למען השילוחים האחרונים. ואת השער קשה לפספס. כן, יש את שער הלבנים.

המקום הזה נראה עמוס זכרונות, מלא במוות.

והדמעות עדיין לא כאן. 

בירקנאו, אוקטובר 2011

במהלך המסע אני חושבת שהמוח מתרגל למראות המחנות, לדשא הירוק, לביקתות, למשרפות.. כן, אפילו אליהם.

זאת הנפש שלא מצליחה להבין.

באחד הימים, לדעתי ביום הראשון של המסע, באושוויץ אם זכרוני אינו מטעני, ניגשתי למדריכה ושאלתי

"אני לא מצליחה להבין. כל כך יפה כאן. תראי, הדשא ירוק, השמש זורחת, העלים ממש זהובים ונושרים בלי הרף מהעצים.."

היא חייכה אליי במין חיוך , מעט מבין מעט כואב, ואמרה שגם היא לא מצליחה להבין.

רק בפולין מצאתי את הניגוד המושלם, הכמעט מוחלט, בין היופי לזוהמה.

אני זוכרת שהפעם הראשונה שנשברתי הייתה במיידאנק, מול הר האפר. 7 טון של אפר אדם תחת כיפת הבטון.

בכיתי כמו ילדה. מבט חטוף ימינה ולשמאל.. וברור שכולם בוכים, אני לא מדמיינת. 

הפעם האחרונה, ובה רק דמעות בודדות ירדו מעיניי הייתה ביום האחרון של המסע, בטרבלינקה.. בין 17,000 האבנים.

אחד מקברות האחים ביערות בפולין, נובמבר 2011

חצי שנה לאחר המסע לפולין נפל לי האסימון שלא נפל לי אז. 

ביום השואה הבטתי בתמונות, שמעתי את השירים, אותם שירים ששמענו בפולין ללא הפסקה,

הקשבתי לקטעים בטקס ... לא שמעתי אותם, באמת הקשבתי. ועצרתי את הדמעות.

הדמעות הלא מוסברות של יום השואה. 

פולין לא פותרת בעיות, לא עונה על שאלות. פולין מייצרות עוד מהן. 

מי שחיפש בפולין הבנה, חזר מבולבל עוד יותר. 

יום הזיכרון הזה..

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. 

כל כך קרוב ליום השואה..

אני חושבת שיש לי כל הרבה מה לומר, אבל מה שוות כבר המילים שלי.

מרוב מילים הן כבר הולכות לאיבוד.

יהי זיכרם ברוך.

שנה הבאה ימי זיכרון על מדים. אלוהים ישמור.