לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


.

Avatarכינוי:  .Avital4ik

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2012    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2012

בין המסע לפולין לבין יום זיכרון אחד.. ואחר.


 

מילים לא אומרות מאום. 

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל 2012. ימים ספורים אחריי יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

ומה.. מה מחר יום העצמאות.

מן בילבול כזה סובב סביב. מעבר כל כך מהיר בין כל הימים הללו. 

רק שבוע שעבר תהיתי מה שלומה של סבתא, האם היא שוב הדליקה נר נשמה, כמו בכל שנה,

רק שהשנה זה כבר לאחר מסעה של נכדתה האמצעית לפולין.

ועכשיו אני שוב עומדת בצפירה.. מחר יושבת אי שם למעלה בטריבונות, באולם הספורט הישן של בית הספר,

יחד עם חברים לשכבה וחברים שכבר סיימו את השכבה ובאו במדים. ואז.. ואז כרגיל.

עוברים את הכביש עושים את דרכינו לעבר בית העלמין הצבאי. למעןע הטקס, הצפירה וירי הכבוד.

אף פעם לא הקדשתי יותר מידי מחשבה, לזמן הקצר הזה בין יום זיכרון אחד למשנהו.

ידעתי מדוע הם קיימים במועדים כה קרובים.. אך רק השנה נפל לי האסימון.

למען האמת ביום השואה השנה נפלו לי הרבה אסימונים, גם אלה שלא העזו ליפול בזמן המסע לפולין.

 

יער לופוחובה, נובמבר 2011



כבר שנים לא עלתה לי בראש השאלה "למה?" .

למה העזו, למה יכלו, למה שתקו , למה... למה בכלל.

כנראה שבמהלך השנים למדתי לא להטריד את ראשי בשאלות חסרות תשובה, ולקחת דברים כמובן מאליו.

זה מובן מאליו שמשפחתה של סבתא נאלצה לברוח, נאלצה להתמודד.

זה מובן מאליו שהייתה שואה, יש ניצולים, ושישה מיליון שלא שפר עליהם גורלם..

מובן מאליו. 

הכל היה מובן מאליו. למען האמת, לעיתים אפילו בפולין.

לא אושוויץ ולא בירקנאו לא עוררו בי את הרושם שציפיתי. איפה הדמעות שציפיתי להן?

והן בכלל לא פה..

אבל גדרות יש. ופסי הרכבת שנבנו למען השילוחים האחרונים. ואת השער קשה לפספס. כן, יש את שער הלבנים.

המקום הזה נראה עמוס זכרונות, מלא במוות.

והדמעות עדיין לא כאן. 


בירקנאו, אוקטובר 2011


 

במהלך המסע אני חושבת שהמוח מתרגל למראות המחנות, לדשא הירוק, לביקתות, למשרפות.. כן, אפילו אליהם.

זאת הנפש שלא מצליחה להבין.

באחד הימים, לדעתי ביום הראשון של המסע, באושוויץ אם זכרוני אינו מטעני, ניגשתי למדריכה ושאלתי

"אני לא מצליחה להבין. כל כך יפה כאן. תראי, הדשא ירוק, השמש זורחת, העלים ממש זהובים ונושרים בלי הרף מהעצים.."

היא חייכה אליי במין חיוך , מעט מבין מעט כואב, ואמרה שגם היא לא מצליחה להבין.

רק בפולין מצאתי את הניגוד המושלם, הכמעט מוחלט, בין היופי לזוהמה.

אני זוכרת שהפעם הראשונה שנשברתי הייתה במיידאנק, מול הר האפר. 7 טון של אפר אדם תחת כיפת הבטון.

בכיתי כמו ילדה. מבט חטוף ימינה ולשמאל.. וברור שכולם בוכים, אני לא מדמיינת. 

הפעם האחרונה, ובה רק דמעות בודדות ירדו מעיניי הייתה ביום האחרון של המסע, בטרבלינקה.. בין 17,000 האבנים.

 

 

אחד מקברות האחים ביערות בפולין, נובמבר 2011


 

חצי שנה לאחר המסע לפולין נפל לי האסימון שלא נפל לי אז. 

ביום השואה הבטתי בתמונות, שמעתי את השירים, אותם שירים ששמענו בפולין ללא הפסקה,

הקשבתי לקטעים בטקס ... לא שמעתי אותם, באמת הקשבתי. ועצרתי את הדמעות.

הדמעות הלא מוסברות של יום השואה. 


פולין לא פותרת בעיות, לא עונה על שאלות. פולין מייצרות עוד מהן. 

מי שחיפש בפולין הבנה, חזר מבולבל עוד יותר. 

 

יום הזיכרון הזה..

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. 

כל כך קרוב ליום השואה..

אני חושבת שיש לי כל הרבה מה לומר, אבל מה שוות כבר המילים שלי.

מרוב מילים הן כבר הולכות לאיבוד.

 

יהי זיכרם ברוך.

 


שנה הבאה ימי זיכרון על מדים. אלוהים ישמור.

נכתב על ידי .Avital4ik , 24/4/2012 20:11  
הקטע משוייך לנושא החם: יום הזכרון לחללי צ&quot;הל ופעולות האיבה
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




37,413
הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל.Avital4ik אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על .Avital4ik ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)