הרגע הזה שאת מבינה שמספיק לך לקבל עובר בבגרות, אולי אפילו קצת פחות, ויש לך חמש יחידות יפייפיות עם בונוס.

ואז מה אם אמא לא מרוצה, ואז מה אם זה לא מה שציפית, ואז מה אם בכלל כבר הפסקת לצפות מעצמך.

את מגיעה לעוד מתכונת ותוהה אם תעברי, כי שני סימני שאלה כבר השאירו בך טראומה.

ואת מחליטה לוותר על כל דבר מסביב כי את מתפללת לסיים עם זה כבר, 

ואת בכלל שוכחת שאחותך מתחתנת עוד חודשיים ויש לך כל כך הרבה לעשות.

ואת שוכחת שיש לך עוד בגרויות ופעם היו לך גם חיים, והיום יש לך קצת פחות.

ושניה אחריי הבגרות יש לך גם מסיבת סיום, כן, ההיא שהתעקשת להשתתף בה למרות שאין לך בכלל זמן. 

ואת לא מבינה איך תיגשי לארבע הבגרויות שנשארו לך ותספיקי להגיע לכל החזרות,

ואולי אפילו הציונים שלך לא יהיו כאלה גרועים, ומה זה בכלל גרוע את שואלת את עצמך.

ואז את מבינה שאין לך כבר ציפיות, ואת בוהה בתקרה, מקווה שכל זה כבר יסתיים.

ונזכרת שזאת רק תקופה. עוד שנייה בגרות אחרונה ואז המרתון לקראת החתונה.

ואז אחותך מתחתנת ואת בכלל חופשיה, כי יש לך עוד מליאנתלפים שנה עד הגיוס.

לשם את מכוונת, לתקופה הבאה, לזו שאחריי הבגרויות, כי למי בכלל אכפת מכל דבר אחר.

ארבע בגרויות ודי. 

לא צריך ללכת כל כך רחוק

כדי לדעת ש...יש לי את כל הסיבות בעולם.